אני בטיפול שנה וחצי, קראתי שטיפול בהפרעת אישיות ארוך, לא קורה כלום, אולי אני לא נפתח לא יודע מה בדיוק אמור לקרות שלא קורה אבל אני יודע שלא קורה, רוב הטיפולים אני מחכה שייגמר הטיפול
בחיים האישיים אם קרה משהו זה שאני יותר סובל, פחות כוח לדבר עם אנשים, יותר סובל ממחשבות מכאיבות שלקחתי את האבחנה כמחלה סופנית וזה לא עוזב אותי, כי פעם יצאתי מסיטואציה חברתית עם מחשבה "היום לא הלך, בסדר" והיום אני יוצא עם מחשבה "כל החיים יהיה לך ככה כמו היום".
עברתי חצי שנה שבה אולי פעם בשבוע נפגשתי עם חברים אבל חוץ מזה לא דיברתי ימים שלמים חוץ מבאינטרנט, אני לא מחשיב את זה, אולי זה גרם לי פחות להשקיע אנרגיה באנשים והגעתי לרמה שאני לא מוכן לנהל שיחה, גם עם הפסיכולוגית אני בקושי מדבר וגם כשאני מדבר זה תמיד מאולץ
מה באופק?
שלום לך.
ראשית, טוב שאתה זוכר ומחזיק בראש את הידיעה שתהליך טיפולי סביב נושאים אישיותיים עמוקים הוא תהליך ארוך ומפרך. מעבר לכך, התהליך הטיפולי אכן גורם לא פעם להצפה של תכנים וקשיים אשר מביאים לכך שבטווח הקרוב יש יותר קושי, תסכול וכאב. זה כמובן מקשה, אבל במקרים רבים אין מנוס מכך, והתהליך צריך לעבור דרך אזורי הקושי והכאב כדי להניע אותם ולהביא לשינוי של ממש.לאור זאת, לצד הקושי שאתה חווה אני חושבת שאפשר גם להתנחם בכך שמשך התהליך והקשיים אינם בהכרח עדות לכך שמשהו לא בסדר, אלא לכך שאכן מדובר בתהליך אמיתי ולא ב"פלסטר". מעבר לכך, מציעה לשתף את המטפלת בתהיות והחששות ולהבין אותם יותר ביחד.
ליטל
.jpeg)
