אני בטיפול שנתיים וחצי ומתקשה לתת אמון במטפלת. לא מאמינה שבאמת אכפת לה ממני. לא מצליחה להרגיש שהיא באמת אוהבת. לא מרגישה משמעותית. מרגישה שהגבולות מפריעים לי. אני רוצה שתהיה ספונטנית אלי, ולא תגיב במקצועיות. מתקשה להרגיש מאחורי המילים שלה את האהבה והחמלה אלי. אולי זה בגלל שלא תמיד אני מרגישה שהיא איתי בכאב, יש פעמים שהיא יותר ממהרת לפתרונות או להסברים ואז אני מתקשה להרגיש את הלב שלה. ואני גם מאוד פוחדת שתבקר אותי, כי היו פעמים שהרגשתי ששהשאלות בירור שלה הן כערעור על מה שאמרתי. ואני מבינה שחלק מזה זאת הרגישות הגבוהה שלי לבקורת.
אני כ"כ רוצה להרגיש בטוחה. אני מתעלפת ליחס ולהתפעלות שכ"כ חסרים לי מינקות, ופוחדת להביא את עצמי כי אולי היא תדחה אותי.
אני נמנעת ונשרפת מבפנים. באה כל שבוע עם ציפיה להצליח להרגיש את האהבה שלה, וכל מה שהיא אומרת אני שואלת את עצמי מה האינטרס שלה? אני מודעת לכך שיש לי התקשרות אמביוולנטית, ולכן אני חרדה מהתקרבות.
נואשת מרוב רצון להרגיש אהבה. ואנחנו מדברות על זה הרבה בטיפול, האם יש עוד כיוון שיכול לעזור לי להרגיע את הכאב הזה? איך אוכל להרגיש בטוחה בקשר איתה?
אגב, הרבה מהחוסר אמון שלי מושתת על אמונה שרק מאמא מותר לבקש הכל. ורק אמא אוהבת לגמרי את הילדים שלה. והמטפלת היא כאמור לא אמא שלי....
שלום.
הדברים שאת כותבת כואבים ונוגעים ללב, ובפרט כאשר את מתארת את הפער הכואב בין ההבנה כי חלק מהתחושות קשורות יותר לעולמך הפנימי מאשר ל"מציאות" הטיפולית, לבין הכאב והרגישות העצומים. אני חוששת שאין לי פתרון לשיכוך הכאב, ואני גם לא בטוחה שזה כאב שאכן כדאי לשכך ולהרגיע אותו: הכאב המתעורר דרך הקשר הטיפולי הוא פעמים רבות המקום בהא הידיעה בו מתרחשת העבודה והתנועה הנפשית המשמעותית ביותר. דרך עיבוד ממושך, איטי ולמרבה הצער גם כאוב, הסבך של הרגשות והתחושות הולך ומותר, ובדרך כלל מתהווה לכדי התארגנות נפשית טובה יותר. לכן, כל מה שאפשר לעשות הוא לשוב ולדבר, לחשוף עם המטפלת את הניואנסים הדקים ביותר של התחושות, ואני מאמינה שלאט לאט, עם הזמן, יבוא גם השינוי.
ליטל
