שלום לך.

כפי שאת מתארת לא פעם, הפרידות והקטיעות ברצף הטיפול והקשר הן תמיד חוויה מטלטלת עבוך אשר מפגישה אותך עם אימה, כעס, יאוש ועם התעוררות צורך בפגיעה עצמית כזו או אחרת. אני יכולה רק לדמיין עם אלו חוויות נפשיות עמוקות וכואבות את מתמודדת במקומות קשים אלו. וכפי שאת יודעת, אני מאמינה אמונה עמוקה באפשרות לצלוח אזורים נפשיים ותהומות כאלו בעזרת קשר משמעותי ומיטיב כפי שיצרת עם המטפלת שלך. זה יכול לקחת לא מעט זמן, ולהיות מלווה בכאב נפשי עצום, אבל יש תקווה. באמת.

לגבי נושא האכילה, אני מרגישה שבחירות כפי שעשית נוגעות במקומות נפשיים עמוקים מכדי שאוכל להתייחס אליהם ברצינות ובכבוד הראוי להם בפורום. נדמה לי שאת עצמך מזהה כמה חזקה הבחירה לא לשתף את הפסיכולוגית, לא לאכול דווקא כשהיא נעדרת. מכאן, אפשר רק להתבונן פנימה, הן בכוחות עצמך והן איתה, ולזהות אלו רגשות ותחושות מלווים את הבחירה: כעס? שנאה עצמית? עצמאות? יאוש? רצון להתקרב? במילים אחרות, כרגיל, הדרך היא הדרך הכואבת אך מלאת התקווה של ההתבוננות והעיבוד.

שמרי על עצמך,

ליטל