הייתי נותנת ככ הרבה בשביל שאמא שלי תשב פה על המיטה לידי ותחזיק לי את היד או תלטף לי את הראש ואני אהיה שקטה ואירדם בידיעה שהכל בשליטה ובידיים שלה והיא דואגת לכל הענינים כמו פעם
שלום לך.
אני שומעת ומבינה כמה הקטיעה הזאת ברצף הטיפול, ברצף הנוכחות, הביטחון וה"ליטוף", מטלטלת ומכאיבה. כמה חזק היא מפגישה עם מקומות של צורך, אובדן וכמיהה. אבל אני גם שומעת שיש בך תחושה או רצון להתמודד בכוחות עצמך עם השבוע הזה, ויתכן שמאוד מאוד מבלבל עבורך גם לרצות כך וגם להרגיש את החסר העצום. אני שומעת את כאבך, אבל גם מרגישה שאלו מקומות כל כך עדינים, שמצריכים התבוננות כל כך "כירורגית" ומדויקת, שאני לא מרגישה בנוח להציע הסברים ועצות "ברגל גסה". אני יכולה רק לומר שאני מאמינה שזה עוד צעד בדרך הכואבת והחשובה שאת עושה, ושאני בטוחה שאת במחשבותיה של המטפלת שלך והיא זוכרת אותך ואת הקושי והכאב שלך בימים אלו.
שמרי על עצמך,
ליטל
.jpeg)
.jpg)
