(אני ׳סכיזואיד׳)

כל החיים אני מרגיש שיש משהו שונה אצלי, אני אובחנתי בהפרעת אישיות אבל קיוויתי לאבחנה ש׳תכסה׳ את החלק הזה ובעצם אני לא יודע אם זה איזה פיגור או לא יודע מה, אבל יש איזה פאק, וכשאני מנסה להסביר זה תמיד צולע כי נראה לי שזה כמו עיוור צבעים שמנסה להסביר איך נראה הצבע שחסר לו, הפסיכולוגית אומרת שהחוויה שלי קטועה, והיא אומרת שהבעיה שלי בקשרים ואני מרגיש שכולם מפספסים את החלק הזה כי כולם פאקינג מניחים שיש אותו אצל כולם

אני לא יודע מה זה לדמיין, אם אני עוצר לדמיין המציאות לא קיימת יותר, אם שואלים אותי שאלה פשוטה- איך היה בעבודה, אני מרגיש שאני צריך לעצור את הקיום שלי כדי להביא מידע ולחזור, לא יודע עוד איך להסביר, אני מתנתק לגמרי ו"חיי" את המידע, ואז חוזר עם תשובה, זה מתסכל ברמה שאני כבר לא עונה, אני שותק כי אין לי אנרגיה לכל החרא הזה, חוץ מזה אני מרגיש שאני לא מבין כלום בעולם בכלל, אני יכווה אלף פעם ולא יבין שהכלי חם, אני לא יודע מה זה אומר להבין כי אני לא חושב שאיי פעם הבנתי משהו, אני ממש מתייחס לחיים כאוסף של עובדות בלתי מעורערות כי מין הסתם אי אפשר לחיות בעולם בלי להבין ולעשות מה שבא לי, כאילו כמות המנגנוני פיצוי על הדבר הזה שחסר לי זה מה שהורג אותי, שאני מציית לחוקים בלי להבין כלוםםם, וקיבלתי ציונים גבוהים גם באוניברסיטה, ואני מרגיש שאני רמאי כי אני אשכרה לא יודע כלום, שום דבר, אני אחדד- אם אני "מבין" משהו, אז ברגע שאני עסוק במשהו אחר בתודעה, דעתי מוסחת, כל המידע לא קיים, הוא קיים רק בזמן אמת אבל מפסיק להתקיים כשהתודעה במקום אחר, אני מרגיש שאני קיים רק בזמן אמת, כשאומרים לי "אתה יכול לדמיין סיטואציה שטוב לך בה" אני לא יודע מה זה אומר, כי אני רק עכשיו אני לא יודע מה זה לדמיין