אני אבודה ומיואשת ואני צריכה מישהו מבחוץ.
נפגשנו היום, דיברנו בכנות ובפתיחות על הטלטלה הלא מוסברת של הסופש האחרון וגם על השבוע שנעדרה בו שהיה לי ככ קשה.
היא הבינה מה שקרה בתוכי,מה שחוויתי וגם לי דברים התבהרו.

העניין הוא, שלא הקלה באה עם זה ולא הרגשת קירבה - שבדכ מתלוות לפגישות כאלה.
יותר בכיוון של התפכחות מכאיבה,עבורי.

אני יודעת שאת לא אוהבת להגיד דברים שלדעתך צריכים להיאמר בפגישות..
זה לא מה שאני מבקשת.
אני פשוט ככ ריקה, ומרגישה שנעזבתי..
למרות שאני יודעת שלא.
אני יודעת שאני פשוט צריכה להשלים עם זה שאנחנו שתי נשים בוגרות,מטפלת ומוטפלת,הקשר עמוק וקרוב אבל גם מוגבל מאד ולא שוויוני.
זהו, אני לא יכולה יותר להתכחש למציאות, ו"להתפנק" במשאלות ודמיונות שווא.

אני רוצה לעשות את זה.באמת אני רוצה.
אבל אני לא יכולה.אני מרגישה שמשהו מת בתוכי.קרס.
אני לא יכולה ככה להיות אמא ולא בת זוג ולא עצמי.

אז אני צריכה שתגידי לי מה לעשות?
אני צריכה תשובה קונקרטית.ואל תשלחי אותי לטיפול כי שם זה דובר..ומשם שתי האופציות שאני רואה הן האופציות הבאות:
1.להפסיק את הטיפול במיידי ולהתרחק ממנה.
2.להמשיך בטיפול,ובכל פעם שארגיש את ההזדקקות הבלתי נסבלת אתמודד עם זה בעצמי,בדרך שלי ומחוץ לטיפול.

אני אוהבת אותה ככ, וגם מרגישה שהיא בגדה/הונתה אותי.
אני לא יודעת איך זה אפשרי בו זמנית...
במיוחד שאני סומכת עליה ויודעת שהיא כולה טוב, ואהבת אדם.

בבקשה תגידי לי מה לעשות..
תודה