בתגובה לשאלתי הקודמת (אכפתיות וחוסר אכפתיות סיומים שינוי הסטינג וכו...)הגבת
שכדאי להעלות את הנושא הכואב לדבר עליו ועיבוד של התחושות שמתעוררות מצריך עבודה עם "פצעים פתוחים" ועם כל הקושי בסוף צמיחה וכו..
לפעמים נראה לי "שדשתי" ודיברתי מספיק על נושא מסוים ומה יועיל לדבר עליו שוב?
ויש נושא שאני שמה לב שחוזר על עצמו שוב ושוב האם זה נקרה "פצע פתוח" מתי יהיה לזה סוף? מתי יגמר הכאב...שעולה כל פעם מחדש? לפעמים אני מרגישה שמה כבר יעזור....ומין יאוש כזה שהנה שוב פעם מציק לי משהו וזהו זה גורלי כביכול...וגם כלפי המטפלת שלמרות שהיא טובה מאד ...כאילו אני חושבת מה יעזור לדבר על זה...ואני מיואשת....או כועסת...
אז איך אוזרים אומץ לדבר על "פצעים פתוחים"(ואת ממש דייקת את הנקודה תודה!)ומה עוזר לא לשקוע במחשבות של יאוש "שזה לא יעזור לדבר"? ואין מעבדים את התחושות? מה המהלך?
תודה על הבנה! היא הקלה עלי מאד!
שלום חנה.
אני שומעת בדברייך את התסכול והכאב מהצורך לגעת שוב ושוב באזורים הכואבים, ואת התקווה להבין "איך זה עובד" ומשם לשאוב תקווה וכוח להמשך הדרך הטיפולית הקשה. לצד זאת, אני לא בטוחה שיש "מתכון" לעיבוד או להימנעות מהיאוש. כפי שאני רואה את הדברים, הנפש של כל אחד מאיתנו סובבת שוב ושוב, בדרכים שונות, סביב אזורי הכאב המרכזיים ומחפשת את הדרך היצירתית והטובה ביותר בה אפשר מצד אחד להפוך את הפצע הפתוח לצלקת ומצד שני, לחיות עם כאבים שעולים מדי פעם גם כשהפצע נסגר. במובן זה, לא משנה כמה פעמים דיברת על הפצע וחיית אותו בטיפול- כל עוד נפשך עסוקה באזורים נפשיים אלו, יש מקום לעלות אותם בטיפול דרך הכעס, התסכול, היאוש או כל תחושה בה הם באים לידי ביטוי. אני מתארת לעצמי כמה קשה להאמין בכך, אבל העיבוד החוזר נותן בסוף את אותותיו, ומאפשר לזוז מאזורי הכאב ואף להפוך אותם לאזורים של חוסן וצמיחה נפשית.
ליטל
