אני תמיד מרגישה לוזרית, קורבנית כזאתי, כאילו החיים חזקים ממני ולכולם יש יותר. מצד שני, גם לעשות משהו זה קשה. אני מלאה בשנאה וכעס על אנשים ועל החיים ועל העולם ומקנאה בכולם. אני כאילו בת 16 רק שאני בת 30 ופלוס וזה כבר לא יעיל ולא מגניב יותר,אבל זה המצב. כל דבר הוא חיצוני, אם הצלחתי, כנראה שיש כוחות קוסמיים שגרמו לזה לקרות או שמי שאוהב אותי כנראה לא מבין. ומצד שני, אני מתנשאת. אני שונאת את עצמי אבל גם חושבת שאני נורא מיוחדת במקביל וזה עוד יותר גורם לי לשנוא את עצמי. אני שונאת לשקוע בזה או לכתוב פה את הדברים האלה, אבל זה גם יותר קל מלעשות כל מיני דברים שאני צריכה לעשות או כאלה שיכולים לקדם אותי. אני אפילו לא ממש יודעת לאן אני רוצה להתקדם, או שהדבר שאליו אני חושבת שאני רוצה להתקדם - האם אני באמת רוצה אותו? האם בכלל יש לי סיכוי להצליח? הכל נראה ככ מורכב, ככ מסובך, ככ גדול ומעצבן ותלוי בעוד אנשים שגם הם מעצבנים, הכל נראה גדול מדי. נורא מתיש לי לחיות עם עצמי, להיות בראש שלי, לשנוא את עצמי ככה ואני לא יודעת איך להפסיק. לפעמים זה משתפר קצת ואז שוב חוזר. אני כל הזמן במעגל הזה. דאונים או שמחה גדולה שאני חייבת להאחז בה כי היא ככ טובה ונדירה. ושני המצבים קשים. כמעט ואין איזון. אני בטיפול, אני מניחה שהוא עוזר כי החיים שלי השתפרו, ועדיין, יש איזה חוסר רצון להתמודד עם החיים, פחד גדול, כעס שלמה אני צריכה את זה בכלל, למה אני חיה ושאיפה לאומץ לסיים עם הכל, שאני לא יכולה לעשות את זה. זה וותרני מדי, אני לא רוצה להיות הבנאדם הזה, אני לא רוצה לפגוע במשפחה שלי, אבל עדיין בתוך הראש שלי החיים נראים לי כאילו הם לא באמת שווים את כל הסבל שיש בהם. אני מרגישה שאני רגישה מדי, שאני ילדה מדי למרות שאני כבר ממש לא ילדה. התעסקויות קטנות ורגילות של החיים קשות לי ושוברות אותי. הכל קשה פשוט, הכל קשה ומלא במאמץ. נמאס לי להיות הבנאדם הזה ונמאס לי מעצמי ואין לי מושג איך לחיות עם כל זה או איך לקבל את זה ואז לחיות. אני צריכה סבלנות ואופטימיות כדי להישאר בחיים ולא לוותר על זה אני חיה כבר מעל 30 שנה. ועדיין לא הגעתי לשום נחלה, לשום שלווה אמיתית שמחזיקה יותר מזמן קצר. נמאס לי לסבול כבר.