שלום,

לאחר משבר משמעותי וגדול בחיים האישיים שלי, נוכחתי להבין שחייתי חיים שמעולם לא רציתי לחיות אותם ושהאנשים הקרובים ביותר אליי, למעשה לא היו שם אף פעם בשבילי.
כששאלתי אימא שלי מספר שאלות על העבר, על חיי המשפחה ועל הדינמיקה, לא רק שלא קיבלתי תשובות קונקרטיות, נעניתי שעליי להתקדם, להתעלם מהעבר ולהפסיק לשקוע בו ומה שהיה היה.
זו אולי תשובה שיכולה לספק רבים אבל לא אותי, כי במהלך אותן שנים הבנתי רק בדיעבד שהייתי זו שהייתה פחות מועדפת, לא קיבלתי שום הטבה משני ההורים שלי, לא תמיכה ואמונה בדרך שלי, בשאיפות הגבוהות ביותר אליהן אני שואפת להגיע ואולי גם לא קיבלתי מעולם תמיכה כלכלית כפי שזכתה אחותי השנייה.
אמנם עברו שנים מאז אבל בעקבות אותו משבר הכל צף, הרגשתי כאילו מעולם לא חייתי את חיי, שהייתי תחת הרדמה מסוימת, הדחקה, מעין תחושה כזו ששמו אותי בצד, לא נתנו לי להתבטא ולבטא, אין חשיבות לרצונות שלי, לצרכים הבסיסיים ביותר.
אמנם מבחוץ הכל נראה זוהר ונוצץ, שני הורים שנראים חיצונית טוב אבל ריקים מתוכן מבפנים.
שנים של כאב שהובילו אותי לא פעם לתחושה שמשהו לא בסדר בהתנהלות הזו אבל אף פעם לא יכולתי להגיב, להגיד, הרי מי יאמין לילדה קטנה כשהכל נראה בסדר?
אם לא שומעים ורואים, זה אומר שמשהו לא קורה?
העדפתי בעצמי להתחפר בתוך אותה מציאות, להתעלם במידה מסוימת ולכאוב את הכאב מבלי להבין מה באמת מתרחש.
אולי התקופה הזו של ההתכנסות פנימה גרמה לי להבין ולשאול את השאלות הנכונות, לצערי, אני לא יכולה לשאול את אימא שלי כי כפי שציינתי, היא מבקשת שאפסיק להתעמק בעבר ואתקדם קדימה.
לא רק זה, היא גם צוחקת לי בפנים כשאני נעמדת מולה בבכי ומבקשת הסברים, רק בשבילי, להבנה האישית שלי ולא מעבר לזה.
היא נשענה על החולשות הכי גדולות שלי, הרגישות שלי והשתמשה לא פעם כדי להקטין אותי יותר, להשפיל אותי ולהגיד כמה אין לי ערך כשכן הצלחתי להשיג לא מעט ואני אפילו יכולה להתגאות בחלק מההישגים האלו בגאווה.
היא טוענת שפספסתי את הרכבת ועכשיו המציאות שונה, היא לא יכולה לתת מה שביקשתי מהסיבות שלה, הרי ברור שיש כאן אפליה לא מוצדקת כי פשוט היה נוח להשתמש באותה ילדה קטנה כשמשעמם בבית ולהתעמר בה כל פעם מחדש.
לא מפתיע אותי שהמילים הפכו לחברות הטובות ביותר שלי והשתיקה לבחירה הטבעית ביותר כשניצבתי בפני אתגרים במהלך החיים.
נשאתי על הכתפיים מטען כבד ביותר שמנע ממני להתקדם וגם שהצלחתי להגיע למעלה דאגו תמיד להוריד אותי ולרסק אותי.
לא אוכל לשכוח שכשהפסדתי הזדמנות יקרה, אימא שלי רק הרימה לעצמה והשתמשה בזה כדי להקטין אותי יותר ולהצדיק כמה שאני לא שווה.
היא העמידה אותי לא פעם ולא פעמיים בסיטואציות לא נעימות כשאני נדחקת לפינה, כשאין לי ברירה, אלא להגיב בצורה לא מכבדת כי כשאני מדברת יפה ומבקשת מהלב, אין מענה.
כשלא נוח לה היא פשוט לוקחת את הרגליים ונעלמת, אין אפשרות לנהל שיחה בגובה העיניים, אולי גם לזה אני לא ראויה בכלל.
התקופה הזו רק הוכיחה לי כמה הדינמיקה הייתה מעוותת, כמה המשפחה שלי מעולם לא עמדה מאחוריי וברור לי שהתרסקות אחת קטנה גררה אותי לעמק שקשה להיחלץ ממנו כי אף אחד לא מושיט יד ואפילו דוחף יותר למטה.
זו הייתה רק פריקה שיושבת לי על הלב והייתי חייבת קצת לשחרר את מה שהצטבר.
תודה על ההקשבה.