היי,

הייתי אצל מטפל מקסים כשנתיים ובעקבות משבר אישי גדול נוצר מצב שבו היינו צריכים להפסיק את הטיפול.
ההפסקה לא הגיעה ממני, אלא ממנו.
היו לנו רגעים לא קלים במהלך הטיפול ומכולם ידענו לצאת מחוזקים והפעם זה היה שונה.
לא יכולתי לקבל את הפרידה המאולצת הזו כי היא סותרת את העיקרון שהנחה את המטפל הזה, לדבר על הדברים.
לרגע אחד אני כבר לא שייכת ולא יכולה להביע את עצמי מולו והוא פשוט מוחק אותי כאילו מעולם לא היה שום דבר.
התעקשתי לדבר איתו, הוא אמר שיחשוב והחליט בכל זאת שלא.
ידעתי שהוא טועה ולא יכולתי לוותר על הקשר הזה.
חיכיתי מספר פעמים ליד הקליניקה שלו, הוא עובד בקליניקה פרטית יחד עם עוד מטפלים והייתה לי ציפייה שהוא יגיע לדבר איתי במידה ויצליח לראות אותי.
מסתבר שאחד השכנים שלא לרוחו שמסתובבים אנשים שלא שייכים למקום נמצאים ללא סיבה באזור.
כנראה שהוא תיעד את כל הפעמים שהגעתי והחליט להעביר פנייה לגורמים על מנת להרחיק אותי לאלתר מהמקום.
אני יודעת שהמטפל שלי לעולם לא היה בוחר לעשות צעד כזה מיוזמתו, כפי שציינתי הוא היה תמיד שם כשהיה קשה וגם כשהיה טוב, עברנו יחד עליות ומורדות.
הוא בן אדם משמעותי בשבילי והשכן שלא מכיר אותי, לא ידע מה קרה באותו יום והחליט לשים קץ לקיום הקשר החשוב הזה.
נכפה על המטפל לאלץ אותי לפנות לטיפול חלופי אחר, בכלל לא תואם את מי שאני ומה שאני.
אני סבורה שההחלטה הזו נבעה מהלחץ שהופעל עליו ידי אותו שכן.
ברור לי שלא היינו קרובים אפילו לפרידה, לא לסוג אחר של טיפול ולא לשום דבר.
נפתחתי בפניו והוא היה בשבילי מי שנתן לי תקווה חדשה ויכולת להתקדם.
פתאום אנחנו נעקרים זה מזה ללא סיבה אמיתית.
מכיוון שמעורבים גורמים נוספים ואני אדם שומר חוק, אוהב אדם ונמצאת בתפקידים שחשוב לי להתקדם בהם, נאלצתי להפסיק ולסגת לאחור.
אני לא מעוניינת לוותר על זה, למרות שאני בטוחה שיהיה קשה למטפל לקבל אותי חזרה, גם אם ירצה כל עוד הוא עובד באותה קליניקה וכל עוד נעשה צעד שעירב גורמים נוספים.
ההתנהלות הזו, גם אם עשיתי משהו שלא מקובל ולא נכון, לא הגיונית כי אפילו לא ניתנה לי ההזדמנות לדבר.
שפטו אותי על פי המעשים שלי בלבד והעיפו אותי כאילו הייתי כלום ושום דבר.
זה אוכל אותי מבפנים לדעת שאותו אדם לא יכול להיות חלק מהחיים שלי יותר, שאני לא יכולה לשתף אותו ברגעים טובים שקרו בזכותו, שאני לא יכולה לשאול לשלומו בימי טרופים כאלה.
איך אפשר להתמודד עם כאב כזה?