עוד תיק.... סתם עוד תיק.... עוד מטופל... ועוד מטופל..... אחד הולך.... השני בא.... אני סתם עוד תיק. אני עבודה בעבורו. כל כך פוגע, מעליב, משפיל. אני לא תיק!!!! אני בת אדם, יצור אנושי, מרגיש וחי. זה נורא בעבורי לחשוב שאני תיק בעבור אדם אחר, שחיי, או יותר נכון, שמכאוביי וקשיי הם עבודתו של מישהו אחר. מכאיב עד כדי דמעות, מכאיב ופוצע. ואני כועסת...מאוד כועסת. לא רוצה להיות תיק. וכי מי רוצה להיות תיק??? , אני יצור אנושי, חי ונושם, רגיש והכיצד ניתן להתייחס אליי כך?????
הוא נחמד לפעמים, נעים לפעמים, רגיש לפעמים.... הכל לפעמים.... דגש על לפעמים ... ולי כבר נמאס. ולא יכולה לאמר זאת, אין בי את העוז. בפגישה האחרונה לראשונה הוא הבין שאני חשה רע במיפגשים עימו. שאני חשה נזופה, לא רצויה וכו'. הוא התנצל והופתע שזו תחושתי.... והכיצד לא הבחין?????? הכיצד לא הבחין שתקופה ארוכה רמס את נשמתי, השבירה גם כך, פגע ודרך והכאיב. ואני שתקתי.... כי זו דרכי....כי רק כך אני יודעת .... אינני מכירה דרך אחרת. שונאת אותו ומחבבת לסירוגין. זה מורכב.... שונאת אותו יותר משמחבבת. מבולבלת בעיקר ועייפה מהמאבק. אמר שאני רצויה ושהטיפול בי חשוב לו ואני מתקשה להאמין. האם באמת אכפת לו???? האם באמת אכפת לכם מהמטופלים? או שאנו רק עוד תיק? סליחה על הבוטות. אך דבריי נכתבים מתוך כאב ולא במטרה לפגוע
שלום מיכאלה.
הכאב הרב ניכר בדברייך, ואת אכן חווה דבר מה בלתי נסבל כאשר את חיה את האפשרות שאת מביאה את עצמך ואת נפשך לטיפול, ופוגשת רק "תיוק". איני יודעת מה קורה בקשר שלך עם המטפל וכמובן לא מבינה מספיק את חווית ה"רק לפעמים" שאת מתארת, אך כדאי לבדוק האם התחושות והיחסים שנרקמו משקפים גם דבר מה עמוק בעולמך הפנימי ולא רק את הקשר עם המטפל בהווה. במקרים רבים, היחסים הטיפוליים מגלמים ומביאים לידי ביטוי חוויות נפשיות מהותיות- למשל היעדר אכפתיות, קרבה וכנות ביחסים אשר אמורים להיות מושתתים בדיוק על היבטים אלו. חוויה זו מלווה בכאב רב כפי שאת עצמך חווה, אך גם מהווה אפשרות לעיבוד והתבוננות בהיבט הנפשי העמוק שמובא לידי ביטוי. אני מבינה כמה לא טבעי לך לפתוח את הנושא עם המטפל אך מנסיוני, הנכונות לדון בדברים ולעבד אותם מאפשרת פעמים רבות פתיחה של דיאלוג עמוק, מעשיר ומצמיח. מציעה לנסות. אולי תופתעי מהמקומות אליהם יקח אתכם שיח כזה.
ליטל
