שלום ליטל.
המטפלת עיצבנה ולכן בטלתי את הפגישה שנקבעה מראש.
אחרי זמן רב יחסית שבו לא התראנו שלחה תזכורת לקיומה וקיומי ואמרה שמחכה כבר לפגישה הבאה.
ואני לא יודעת יש בה משהו שכל הזמן מכעיס אותי. ביני לביני אני יודעת מהו אבל לא יודעת אם יהיה נכון להגיד לה. עוד יותר לא בטוחה אם כדי לי להגיע לפגישה, חושבת לבטל אותה. היה בסדר בלעדיה.
נראה לי שבאמת כבר יכולה לבד ואז מהצד גם עולה הכמיהה למישהו שיראה אותי נטו. שיקשיב באמת למה שיש לי להגיד וזה קצת מתעתע ומערער.
האם לסיים/להמשיך במינון יותר נמוך מעכשו, אולי פגישה פעם בשבועיים?
שלום לך.
אני שומעת כמה את מתוסכלת וכואבת, לאורך זמן, אך נדמה לי שהורדת מינון המפגשים היא רק דילול של הדבר שמתרחש בטיפול שלך. נשמע שאת פוגשת דרך הקשר עם המטפלת דבר מה עמוק ומכאיב אשר אני נוטה לשער שקשור הן במפגש הממשי, בהווה, עם המטפלת כפי שהיא והן עם היבט נפשי משמעותי ומייסר אשר את נושאת עמך ובא לידי ביטוי בקשר הטיפולי. במובן זה, אני חושבת שדרך ההתמודדות האפשרית היחידה היא פתיחה, חשיפה ועיבוד עמוקים וכנים של תחושותייך מול המטפלת או לחלופין, במידה ואת משוכנעת שבלתי אפשרי לעבד היבט זה בטיפול הנוכחי, העלאת נושא הסיום מול המטפלת. בכל מקרה, אני לא חושבת שיש טעם, לאורך זמן, לעקוף את הדבר המרכזי.
ליטל
