בזמן האחרון יש לי זכרונות מעורפלים מאד אבל לא נעימים מהילדות הממש מוקדמת שלי בסביבות גילאי 3 או 4 למרות שבאף אחד מהזכרונות האלה אין משהו קיצוני הם גורמים לי לשקוע בעצב ובבכי. בעידוד הפסיכולגית שלי אני מביאה אותם לטיפול ולמרות שקשה לי מאד להביא אותם אני כן מביאה כי אני חושבת שהרבה מדפוסי ההתנהגות שלי היום קשורים למשהו שקרה אז....
ולמרות שהפסיכולוגית שלי ממש מכבדת וקשובה למה שאני מביאה. קשה לי מאד עם זה בכל פעם אחרי שאני מספרת לה משהו כזה אני מתחרטת וחוזרת הביתה עם תחושה שעשיתי משהו לא טוב שהגזמתי ועשיתי פיל מנמלה.
אני אומרת לעצמי שהיא התייחסה לזה ברצינות רק כדי לתת לי תחושה טובה. אבל בטח בתוך הלב שלה היא לא מבינה מה אני עושה מזה ענין...
לא עוזר לי שהיא בעצמה אומרת לי הרבה שאני נוטה להפחית מערכם של דברים.
היא גם אומרת לי שכל זכרון ורגש שעולה בעקבותיו הם חשובים ורלוונטים.
אתמול שוב היה משהו כזה ומאז עצוב לי ולא טוב לי אני מתחרטת שסיפרתי ואני יודעת שאם לא הייתי מספרת הייתי מרגישה החמצה.
מענין אותי לדעת איך זה עובד בטיפול של אנשים אחרים. אם מטופל מביא סיפור מטופש. המטפל מכבד את זה גם בתוך תוכו? או שאולי לפעמים יש גיחוך? או חוסר הבנה?
אולי אנשי הטיפול מראים לפעמים רק כלפי חוץ שהסיפור משמעותי ובעצם בליבם הם חושבים אחרת?
אשמח לתשובה שתעשה לי סדר בנושא זה מציק לי מאד אני רוצה להיות משוחררת ולהביא את כל מה שמעציב אותי בצורה שתשאיר אותי עם הרגשה טובה
ועוד דבר רציתי לשאול. האם זה באמת חשוב ומשמעותי לדבר כל כך הרבה על הילדות. עברתי אמנם ילדות לא קלה אבל אולי עדיף להתמקד בהווה בלי לחפור כל כך הרבה במה שקרה אז?
תודה רבה