קודם כל מראש מתנצלת אם זה הולך להיות ארוך :)
הסיפור הוא בעצם על אחות של בן הזוג שלי שסובלת מהפרעת אישיות גבולית, מטופלת כבר שנים עם כדורים נוגדי דיכאון, בנוסף גם מכורה בין אם זה לסמים, אוכל, גברים וכ'ו.
הבחורה מטופלת כבר המון המון שנים, בין אם פסיכאטרים, פסיכולוגים, טיפולים קצת יותר הוליסטיים אבל שום דבר לא עוזר, ואני חושבת ששורש הבעיה היא חוסר ההתמסרות שלה לעניין, כי היא מבחינתה חושבת שהיא יודעת וניסתה הכל ושום דבר לא יכול לעזור.
בעבר היינו חברות מאוד מאוד טובות, ולאט לאט הקשר ממש ניהיה חולה, סוג של אובססיה כלפי אני מניחה וממש לא הצלחנו לנהל מערכת יחסים תקינה.
עכשיו אחרי שאנחנו יותר התרחקנו, עדיין איכשהו אני מקבלת אינסוף האשמות והיא הקורבן. אני מבינה שזו חלק מההפרעה ואני כל הזמן מנסה להזכיר לעצמי שזה לא אישי, אבל זה נורא קשה להכיל את כל הריקושטים, ההעלבות, המניפולציות שאני חווה ,אז שאלה ראשונה:
טיפ כלשהו שאוכל להזכיר לעצמי באותו רגע שריב כזה קורה, מה להגיד לעצמי?
הרבה פעמים הרגשתי שיש לי רצון להוכיח לה שהיא טועה, ואיך היא יכולה לריב איתי על שטויות כאלה, אבל כמובן אי אפשר לדבר להיגיון.
הבעיה העיקרית כרגע ומכאן תבוא השאלה השנייה,
שכחלק מההפרעה היא התמכרות, ואחרי שהיא הפסיקה עם הסמים כי היא הסכימה ללכת לטיפול כלשהו, יש לה חלל מאוד גדול שהיא מנסה להכניס אותו בדברים אחרים, אז היא קונה המון המון אוכל בחוץ, בגדים וכ'ו ויוצא מצב שהיא בחובות מאוד גדולים. היא לחלוטין מודעת לעניין אבל לא יכולה להפסיק, מן אימפולסיביות כזאת וחוסר מחשבה.
אחרי הרבה מאוד פעמים שהמשפחה הלוותה לך כסף, יגיע השלב שאין.
מה עושים במצב כזה?
האם צריך לתת לה להגיע לתחתית ומבחינתם שגם תישן ברחוב או כן צריך לעזור לה ולתת לה את הכסף?
אני מניחה שחלק מהעניין זה גם הצבת גבולות אבל מה הגבול ואיך בכלל צריך להתמודד עם זה?
המון המון תודה מראש.