אני מאמללת אותה ואותי.
ואז מרגישה ככ אשמה ורוצה להעניש את עצמי על זה.
כל פעם שאני מרגישה זרמים של תקוה ורואה קצה חוט של שינוי במקום לאחוז בו אני "משתוללת" בסערה שמעיפה אותו רחוק ממני.
אני מתקשה להאמין שזה לא מחליש גם אותה.
שהיא לא חושבת בינה לבין עצמה (ומדריכיה..) אם לא צריך לעצור ולהיפרד.
מפחדת להעלות את זה מולה כי אני מפחדת שהיא תאשר.תגיד שזהו, די, היא לא יכולה לעזור.
אני מרגישה שאני מזהמת את המרחב שלנו.ולמה?? למה להרוס את המקום הטוב הזה שיש לי?? למה להרוס אותה?? למה להתיש אותה..היא אוהבת אותי (אהבה לפחות) מאמינה בי ואכפת לה..ואני שוחקת אותה.
אני לא מאמינה שהיא לא מותשת,שלא נמאס לה ממני ובא לה לצרוח..או להקיא ממני.
אבל אני לא מצליחה לרסן את עצמי.
לשמור עליה ועליי.כי בתוכי יש מלחמה של ההזדקקות הארורה שלי, הנושאים האחרים שבהם אנחנו מנסות לעסוק, ורגשות האשמה והשנאה העצמית על מה שאני עושה,ובעיקר על מה שלא.
אז מה אני רוצה פה? לא יודעת.תאמיני לי שאני לא יודעת...
בעיטה בראש אולי.
שלום לך.
אני שומעת ומבינה כמה מייסרות התנודות בין התקדמות לנסיגה, בין תקווה ליאוש, בין אמונה במקום שיש לך אצל המטפלת לבין תחושה של שבריריות הקשר. למרות היאוש הנלווה לתנודות האלו, אני יכולה לומר לך מנסיוני שהן אופייניות וכמעט בלתי נמנעות בתהליכי גדילה ושינוי נפשי משמעותיים. לכן, אם רק תוכלי, אני מציעה להסיר מעלייך את האשמה והייסורים על ה"השתוללות". זו דרכך וזו דרכה של נפשך, ואפשר רק לסמוך על עצמך ועל המטפלת שתוכלו לשאת דרך זו על כל הכאב שנלווה לה.
ליטל
