אני מתה מפחד מהחיים האלה. מהכל. אני מנסה לעשות, אבל פשוט לא בא לי, לא בי על כלום, ואני עושה מכוח האינרציה, בתקווה שיבוא לי, שדברים ישתפרו. אני לא יכולה עם התקופות האלה. אני לא יכולה עם השינויים, זה שואב לי תאנרגיות, זה סוחט אותי, אני מתחילה לשנוא את עצמי ואין לי סבלנות לאחרים. אין לי סבלנות להיות בראש שלי.אני לא יכולה עם הקשיים, אני מרגישה שאני פריכה מדי. הפסיכולוגית שלי אומרת שאלה כאבי גדילה, אבל אנחנו כל הזמן גדלים, לא? אז כל הזמן יכאב, לא? ואני כבר גדולה ממש, אני סתם לייט בלומר. אין לי כוח להאבק יותר, אין לי כוח לשינויים, אין לי כוח לעצמי בתוך כל זה. אני מתה מפחד מזה שלא תהיה לי יציבות ונחת ושקט ומצד שני הכל סואן אצלי כל הזמן, בבלאגן, קשה לי להיות בטוב. אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם שחשבתי להתאבד היו לי כבר הרבה שקלים, וגם אין לי אומץ, אין לי כוח לוותר, אבל אין לי כוח להאבק וזה מה שאני עושה, בעצמי, בסביבה. אני כל הזמן מתחבטת בשאלה "מה הטעם לחיות?", כשיש כל כך הרבה חרא. ואני רק אומרת לעצמי להמשיך, שיש רגעים טובים, שכדאי לראות מה יהיה, שהתאבדות כמעט תמיד תקפה, זה קצת מרגיע, ועדיין, הכל קשה ועוד לא מצאתי סיבה אמיתית בשבילי להמשיך. זה אגואיסטי נורא, אבל קשה לי עם החיים, קשה לי עם עצמי. אני באמת שואלת, תגידי לי, למה כן להמשיך? בשבילי, ברור שזה מעשה נוראי לסביבה, אבל למה בשביל עצמי להמשיך? למה? איך אנשים שורדים את זה ורוצים עוד? אני רואה ככ הרבה סבל בעולם, אני תוהה, האם כולם מתאימים לפה? בטוח שלא, כל מיני אנשים רגישים מדי שפשוט לא מסתדרים, אולי יש אנשים שפשוט באמת לא מתאימים? שהם יותר מדי או שהכל יותר מדי בשבילם? אין לי כוח לבכות כל יום יותר, אין לי כוח להיות בלחץ, אין לי כוח ואני לא מוצאת את הטעם, וגם אם אולי מצאתי, אני לא בטוחה שאני בנויה לזה בכלל.