אני אמא לבת 38, רווקה, משכילה. אני רואה אצל בתי תופעה של דיכאון. היא לא מכירה בשום דבר שאני מצביע עליו. היא לא מעוניינת בשום טיפול. היא לא מזמן סיימה תואר. היא עברה לגור במרכז. היא פוטרה משני מקומות עבודה. וכעת היא בתהליך להתקבל לעבודה שאביה סידר לה. אי לכך היא מזלזלת במקום הזה ואני לא יודעת אם בסופו של דבר היא כן תעבוד בו. היא לא לוקחת אחריות על דברים שקורים לה בחיים. עושה ברוגזים עם בני משפחה עם חברים וקשה לה מאוד להשלים. כעת היא גם ברוגז איתנו הוריה. יש לה מישהו לאחר הרבה שנים שלא היו לה מע' יחסים. אני חוששת מאוד ממה שהיא יכולה לעשות לעצמה. היא התקדמה יחסית בכמה דברים, כמו סידור הדירה שלה. היא לא מצליחה לאסוף כסף ליום שתזדקק לו. אוכלת הרבה בחוץ. משמינה ולא עושה פעילות ספורטיבית. היא מאוד בודדה. אנא עזרתכם.
שלום לך.
נשמע שביתך אכן מתמודדת עם קשיים הפוגעים בתפקודה ואולי גם ברווחתה הנפשית, אך עם כל הכאב הכרוך בכך היא אדם בוגר אשר אחראי למעשיו וגם לבחירה שלא לפנות לטיפול. לכן, אני חוששת שהדבר היחיד בו אפשר להתמקד כגע הוא שיפור הדיאלוג איתה- שלך עצמך או של בן משפחה אחר הקרוב אליה. במקרים רבים, ההתנגדות לטיפול וללקיחת אחריות על מצבי חיים נובעת מתחושה שהסביבה מתקיפה, לא מרוצה ומאשימה, והנכונות להיעזר נוצרת או גדלה רק כאשר נוצר דיאוג חיובי בו האדם המתמודד עם קושי מרגיש שמכבדים אותו ודואגים לשלומו באופן עמוק. אם את מרגיש שנקלעת עם ביתך לדינמיקה בה אינך יכולה להיות שם עבורה, יתכן וזאת הנקודה ממנה אפשר להתחיל. לפנות להדרכה הורית או, אם היא תסכים, ל"טיפול זוגי" יחד איתה, מתוך מטרה לשפר את הקשר ולא מתוך מטרה לשנות או לתקן אותה. מאחר וכרגע יש "ברוגז", יתכן ואפשר לנסות למנף אותו דווקא לניסיון משותף לשפר את הקשר, בתקווה ששיפור הקשר ירחיב את הדיאלוג ואת אפשרותה להיפתח לנקודות מבט נוספות.
ליטל
.jpg)
