הי ליטל
אני בטיפול פסיכולוגי כבר חודשיים
אחרי פרידה לא מעובדת ממטפלת קרובה מאד מאד
כל הפגישות האחרונות אני בוכה ועולה בי כאב מאד מאד מאד גדול של נטישה ושל שבירת אמון
במקור הגעתי אליה לטיפול לנושא אחר לגמרי ויוצא שכבר 3 או טיפולים אני מתבוססת בכאב העצום הזה ואנחנו מדברות רק על זה וזה מרגיש לי ככ מטומטם שיצאתי מטיפול פסיכולוגי ועברתי לאחר כדי לדבר ולטפל במה שאני מרגישה על הטיפול הקודם
ועוד דבר
כשאני שם אני לא מסוגלת להסתכל עליה
הלב שלי עסוק בלשמור על עצמו לא להיפגע שוב ואני פשוט לא מסוגלת לחשוב שאני מתחברת אליה רגשית אחרי השבר שעברתי בפרדה מהראשונה שהבטיחה לי את ליבה ואת אמונה
באיזה שהוא מקום אפשר לאמר ששוב חזרתי למשפטים וההגנות הישנות ואני ברגרסיה
ועוד נקודה
אחרי שאני יוצאת מהטיפול אני פשוט חוזרת כביכול לעולם הרגיל וחיצונית הכל סבבה אני פשוט מדחיקה ומדחיקה ולא מאפשרת לעצמי להרגיש כלום
ביומיום אני חיה עובדת עד הצהרים משחקת עם הילדה שלי ובערב מגיעות המחשבות הנושכות
וזה מוזר עד כדי שאני מרגישה שקרנית לעצמי כי איך זה שביומיום הכל ככ סבבה ובערב שוב חשוך לי?
ככל שאנחנו מתקדמות בטיפול תחושת הלבד שלי מתעצמת
אני מתגעגעת נואשות למקום שהיה הבית הראשון של הנפש שלי ולאורך היומיום יכולות להיות סטואציות כאלה שהכאב הוא ככ גדול ואני מרגישה שהלב שלי נתלש אני מרגישה שזה לא הגיוני לייחס לפרדה שלי ממנה ככ נרבה כאב וזה כנראה כאב שמודחק על חוויות עבר ונטישה וחוסר אמון שחויתי
אבל שוב
איך יוצא שהגעתי אליה על נושא אחר לגמרי ושוב נפלתי לבציה של הדבור על הלב והנטישה וכלזה?
וחוצמזה ככ חשבתי שזה עבר לי וזה מאחורי ועכשיו אני רואה שזה פשט ישב בשקט עד עכשיו ושוב הרים ראש
ועוד דבר אולי אני סתם ילדה צומיסטית שמחפשת בעיות איפה שאין?
אולי אני פשוט צריכה לנסות להדחיק ולזרום?
אולי הכל בראש שלי?
ליטל את יכולה בבקשה לעשות לי סדר?
שלום לך.
אני מבינה את הכמיהה ל"סדר" בתוך כל התחושות הכואבות והמטלטלות שאת חווה, אבל עשיית הסדר היא התהליך הטיפולי ובמקום זה, עם כל הכאב הכרוך בכך, אין מעקפים וקיצורי דרך.
אני יכולה לשער כי העיסוק במטפלת הקודמת אינו עיסוק בטיפול או במטפלת אלא עיסוק בך, ברובד נפשי מייסר וסוער של נפשך, אשר את גם מפחדת לפתוח אותו אבל גם יודעת בתוכך שללא פתיחה לא יתכן גם ריפוי. לכן, אני מציעה לא להסתכל מבחוץ על מה שאת עושה או לא עושה עם הטיפול שלך, אלא פשוט להיות. לאפשר לעצמך להביא מה שעולה ומה שנחווה, ולקוות שהפעם ההתמסרות תוביל למקומות אחרים, טובים יותר. זה המקום המפחיד ביותר, אך בו גם נמצאת התקווה.
ליטל
