היי,
אני כבר שלוש שנים בטיפול, אבל בחודש האחרון לקחנו הפסקה מטיפול.. והיום לאחר יותר מחודש, חזרתי.. וזה גורם לי פשוט להירתע.
מהרגע שחזרתי הביתה, אני מרגישה רע, ואני חושבת על החודש האחרון שפשוט "נתתי לחרדות לנצח" ולא "נגעתי" בהן, ואומרת לעצמי שאולי עדיף לא לטפל?
וזה קצת עצוב.. כי החיים שלי לא טובים בכלל, ואחרי כל הכשלונות בטיפול, וההתדרדרות, זה גורם לי פשוט לחשוב שלא בא לי לטפל.
פשוט להרים ידיים ולחיות ככה, להשלים עם זה שאני פשוט פגומה.. ופשוט להסתכל על החיים של אחרים מהצד ולקבל את זה, שבחיים לא אהיה נורמלית.
פשוט כל נגיעה שלי בבעיות גורמת לי להרגיש ממש רע.
המטפל טס עוד שבוע לארה"ב, מה שאומר ששוב לא יהיה טיפול 3 שבועות..
ואני בתוך תוכי אומרת לעצמי יופי... עוד תקופה של הדחקה והישארות במקום הבטוח.
אני מפחדת שהטיפול גורם לי להיות הרבה יותר לא שפויה ממה שאני.
אבל יש את הצד הזה.. עמוק בפנים.. שפשוט אומר: לא חבל עלייך?:(
מה אתם מציעים?
תודה.
שלום עדי.
הדילמה של לפתוח/לא לפתוח את "תיבת פנדורה" של חיי הנפש היא דילמה עמוקה ומשמעותית לאור הסבל הכרוך הן בפתיחת התיבה והן בהשארתה סגורה. אלא שנדמה לי מהדברים שאת כותבת שדילמה זו מתעוררת ביתר שאת סביב הקטיעות והפרידות בטיפול, ואולי כדאי לבדוק האם יש קשר בין הדברים. האם, למשל, יכול להיות שכאשר דלת הטיפול נסגרת גם משהו בקשר שלך עם עצמך מתייאש מהאפשרות לדבר ולתת מילים? האם הקושי הנלווה לקטיעות בטיפול מעוררות גם חששות בנוגע לקשר עם המטפל, ואז גם דוחקות למקום של "גם ככה עדיף לא לפתוח את זה"? במילים אחרות, אני חושבת שהשאלות שמתעוררות בך והעיתוי בו הן עולות הם חלק מחומר טיפולי חשוב, ולכן אינן סוגיות שכדאי לדון בהן מחוץ לטיפול, אלא בתוכו, ומשם לקבל החלטות.
ליטל
.jpeg)
