היומיים האחרונים הביאו אותי למחשבה שאולי צריך להפסיק את הטיפול.כי ככ הרבה פעמים יש סערות וטלטלות ורגשות עוצמתיים שנראים לי יותר מזיקים ממועילים וכנראה לא היו קורים אם לא היה הקשר הזה
אבל אני מפחדת להגיד לה כי אני מפחדת שהיא תחשוב כמוני ותסכים איתי..או ש"אכניס לה רעיונות לראש".
מצד שני החיים נראים לי ריקים וחסרי משמעות בלי הקשר איתה.לא בטוחה אם זה סימן טוב...
אני מותשת ,את יודעת,והסגר הזה לא עוזר..אני מרגישה שהכל סוגר עליי ושהעצבים שלי חשופים.
כאילו הולכות עליי מאות נמלים ואני לא יכולה להעיף אותן מעליי.
הייתי במקלחת קודם. מתקלחת ובוכה כאילו מישהו מת
ואז ישבתי שם מנסה להחליט אם אני רוצה לצאת משם בחיים
או לחתוך את הורידים וזהו,מספיק לסבול.
אבל לגרום סבל לילדים שלי ולבעלי שיישארו עם הכל.
בזמן האחרון יש לי הרבה פעמים רצון כזה.מן דחף.אבל אני לא מאמינה לו..ומחכה שיעבור.
קשה לדעת כבר למה להאמין.
שלום לך.
אני קוראת את דברייך בקונטקסט של התקופה הנוכחית הקשה עם הסגר שבא איתה, וביטולי הפגישות הטיפוליות שנלוו לתקופת החגים, וחושבת בעיקר כמה קשה לשאת את הרגשות שעולים סביב ה"חורים"בשגרת החיים והשגרה הטיפולית. את בוודאי לא זקוקה לי כדי שאומר לך שהדרך, הבחירה בחיים שיש בהם כאלו חורים וקטיעות, היא לא קלה. אבל כפי שאת יודעת אך אולי פונה אלי כדי שאזכיר לך, כבר שרדת ואפילו צמחת מתוך נפילות כאלו. אל תתייאשי.
ליטל