האם אפשר למות מבדידות? מכעס? מתסכול? מעצבות? לפעמים אני מרגישה שהם כל כך כבדים עלי עד שהם חונקים אותי ואני על סף להשתגע, לרגעים מעטים ומהירים אני חושבת על לחתך את עצמי עם המספריים שעל השולחן כדי להפסיק עם הכל וזה מצמרר ומרגש ומנחם ביחד. ברור שלא אעשה את זה, זאת לא אני, אבל הבדידות והעצב קשים, קשה לי פיזית, אין לי אוויר. נמאס לי כבר. נמאס לי מזה. נמאס לי מהסגר, מהשיעמום, השיגעון, מהבדידות, מהכעס אני מרגישה שככל שעוברים הימים השפיות שלי מתערערת. אני בטיפול שאני לא יודעת אם עוזר או מוריד אותי יותר. אני כבר לא יודעת מה נכון ומה לעשות התקופה הזאת קשה, אני מובטלת, גם אחרי הסגר אני מתקשה לראות לה סוף מתקרב
שלום לך.
אני שומעת בדברייך כמה עוצמתיים נחווים הרגשות, ואת התחושה שהם לעתים בלתי ניתנים להכלה. אני יכולה לדמיין שגם המציאות החיצונית הקשה והמקשה תורמת לכך, אך נדמה לי שאת מתארת חוויה שמעבר לכך, לפיה רגשות יכולים להרוג, ובלתי אפשרי לווסת ו"לעכל" אותם. בהקשר זה, מעניינת ההתלבטות שלך האם הטיפול תורם או מקשה- נדמה לי שאת מעלה שאלה לא רק לגבי היכולת שלך עצמך לווסת ולשאת רגשות אלא גם שאלה לגבי אפשרותו של אדם אחר, קרוב אלייך, לווסת רגשות אלו ולעזור לך לשאת אותם. בהנחה שלא מדובר בקושי בקשר הטיפולי עצמו אלא בחוויה רגשית שנפשך מבקשת לדבר, אני מציעה לשתף את המטפלת בתחושות ולנסות להבין איתה יותר לעומק הן אותן והן את חוויתך מולה בהקשר זה. יתכן וזו יכולה להיות נקודת מוצא לשיח משמעותי שאולי גם יפתח את האפשרות להיעזר וכך גם לצמוח נפשית.
ליטל
.jpg)
