פעם אחרי פעם כבר כמה שנים שאני מוצאת את עצמי כמעט כל יום בוכה אני כל הזמן מוצאת את עצמי בשאלה של האם יסכימו לי מה שאני עתידה לבקש? אני מקבלת לא כל הזמן אני רגילה להתחנן ולבכות לעבור כל כך הרבה אם בכלל נותנים לי . לראות את כל החברות שלי נהנהות מהחיים את הקשר שלהן עם ההורים ואז את אבא שלי צועק עלי מפחיד אותי גם לפעמים המעשים השאירו אצלי טראומות ואמא שלי עומדת מהצד ולא אכפת לה היא אף פעם לא תמכה בי. שנה שעברה כבר הפסקתי לבקש ללכת לבית של חברה עם כל הבנות הפסקתי לבקש ללכת ללופט עם כולם הפסקתי לבוא למפגשים של החברות התרחקתי מכולם נשארתי בבית לא יצאתי מהפחד לעבור יום של בכי מלא בשכנועים פשוט ויתרתי זה גרם להתרחקות שלי מכולם הפסקתי להיות מי שאני תרתי משמע הרגשתי שאין לי כלום להציע כבר נשארתי בטראומה. השנה החלטתי שאני בחיים לא יחזור להיות הבן האדם הזה. והנה השנה הזאת עם הקורונה שמקשה על הכל כל בקשה שלי אני צריכה לעבור ייסורים כדי להיפגש עם חברות רק כדי שידעו שאני קיימת.אני כל יום בוכה בלילה לא בא לי להמשיך ככה אני לא מסוגלת יותר אני מרגישה לבד ריקנית . העובדה שאבא שלי לא חושב על איך אני ירגיש אחרי הדברים שהוא אומר כלכך מייגעת אני לא מצליחה להתמודד יותר כבר 3 שנים אני סובלת מאותו דבר לאחרונה אני כבר כל יום עם דמעות בעניים גם בלי שקרה משהו באותו היום מה לעשות?