לאחרונה סיימתי טיפול של בערך שנתים עם פסיכולוג קליני. באופן כללי הטיפול עזר לי והרגשתי הערכה כלפי המטפל. מניחה שאילו היינו מסיימים לפני כמה חדשים הייתי מסיימת בתחושת הכרת תודה.
לאורך כל הטיפול היה לי קשה לדבר, המון צורך לסנן ולבחור מה להגיד. היה לי מאוד חשוב להסתיר דברים מסויימים, או יותר מזה, שחלקים מסויימים לא יהיו נתונים לפרשנות.
בחדשים האחרונים מעבר לקושי הזה הרגשתי גם קשיים בקשר בינינו, פחות סבלנות ויותר כעס. מטרות הטיפול היו פחות ברורות מבחינתי. (למרות הרבה שיחות על כך שלא נכון להעריך טיפול באופן תכליתי ושהמטרות הרבה יותר עמומות מבשטחים ופעילויות אחרות). הדבר הגרוע ביותר מבחינתי היתה תחושה שאני בהרבה מקרים לא יורדת לסוף דעתו ומבינה דברים בצורה שונה. שאנו מדברים שפות שונות.
הפגישה האחרונה היתה קשה, חלק מההערות היו רלבנטיות לגמרי "קשה לך עם הרגשות החזקים שעולים, זה תהליך של העברה והוא חשוב" או "אולי את לא מתאימה לטיפול " וחלק עקיצות לא נעימות. בסוף הפגישה ניסיתי לומר תודה על החלקים הטובים והתורמים בטיפול, לא היה מוכן לקבל זאת.


אני מרגישה פגועה, ובגלל שבכ"ז זה היה קשר חשוב ונמשך הרבה זמן - זה מטריד אותי ובינתים קצת קשה לקבל את הטוב ולעבור הלאה. מרגישה שבפגישה האחרונה , פעם אחת ויחידה ניצל את הכח שלו כמטפל על מנת לפגוע.