שלום, השאלה שלי ארוכה והסיפור שלי עוד יותר ארוך. אך אשתדל לקצר ולהיות ממוקדת. אני בת 25, דתיה מבית דתי. גדלתי בסביבה מורכבת ובגיל 8 עברתי לפנימיה מיועדת לילדים ונוער בסיכון. לפני כשנתיים יצאתי עם בחור ומיד בתחילת הקשר, שבועיים וחצי אחרי התחלתו אם לדייק, התחילו לי חרדות וניתוקים אחרי פגישות איתו. (אני דתיה וגם הוא ולכן שמרנו נגיעה). הייתי בטיפול באותה תקופה, ויחד עם המטפלת החלטנו שאני אמשיך בקשר כי אני מאוד רציתי להמשיך איתו את הקשר, וכי המטפלת שלי האמינה שמה שקורה כאן זהו שחזור ושהדרך לרפא את הפצע הוא דרך חוויה מתקנת, וככל שאחשף יותר אל מקור החרדה כך אסתגל אליה ואצליח לבנות קשר בריא ויציב.
הייתה טעות כלשהי בדרך, ומה שקרה זה שהתדרדרתי ככל שהמשיך הקשר, הדיסוציאציות החריפו, החרדות התגברו, בחוויה שלי החיים שלי קרסו והגעתי לקצה. למרות שכלפיי חוץ נשאר שביב של תפקוד. אחרי 3 חודשי סבל וייסורים שבהם חוויתי גלי כאב שמעולם לא חוויתי, החלטתי לנתק את הקשר עם הבחור , כי אני לא מסוגלת יותר לסבול. עברתי תהליך שיקום עם עצמי, ובהדרגה חזרתי לחיים.באף אחד מהשלבים לא הייתי מוכנה או פתוחה לשמוע על עזרה כימית על ידי כדורים. בשנתיים האחרונות, השתקמתי בעזרת מדיטציות, סי בי טי, חברות ועבודה. אני יכולה להגיד שהחיים שלי חזרו למסלולם, ואפילו הגיעו למקום טוב יותר מלפני הקשר הזה.
לא מזמן הכרתי שוב בחור מקסים, אנחנו יוצאים שלושה שבועות. החרדות התחילו לפני שבוע, ומאז אני בסוג של מערבולת רגשית והתייעצות עם המון אנשים. הלכתי לייעוץ אצל פסיכיאטר ובשיחה איתו הוא די מהר הגיע למסקנה שהחרדות שלי סובבות סביב הנושא המיני, ושאני חייבת לפתוח את ההטרדה המינית שעברתי בגיל צעיר (עברתי כזאת ואני לא רוצה לפרט כאן). הוא גם אמר שהוא מוכן לרשום לי ציפרלקס להרגעה, אבל שאין דרך עוקפת ושאני חייבת ללכת לפתוח את זה בטיפול ממוקד בפגיעה מינית בילדות, ושהכדורים לא יפתרו שום בעיה. ולשאלתי, שמקננת בראשי כבר שבוע שלם. אני שואלת, את מיטב המומחים כאן, שיש להם ניסיון רב אני מניחה, האם מישהו יכול להבטיח, או לתת לי ביטחון שזה נכון לפתוח דברים כאלו בטיפול? בחוויה שלי החיים שלי קרסו לפני שנתיים בקשר הקודם, ויש לי טראומה מהניסיון לפתוח את הטראומה, (למרות שלא דיברנו אף פעם ישירות על מה שקרה בילדות בטיפול), בתחושה שלי נגענו בתיבות פנדורה שלא הייתי מוכנה להכיל אותן, הצפנו בלי בקרה ובלי זהירות רגשות וחומרים מהעבר, וזה נגמר מאוד רע. אנילא רוצה להשתגע. ואני לא רוצה לוותר על החיים הנפלאים שיש לי כרגע. טוב לי בחיים שלי, אני מגשימה את חלומותיי בסך הכל, ואני מסופקת מהקשרים שיש לי, ורוב הזמן אני מרגישה טוב, למרות החרדות (שהן אורחות קבועות בחיי מאז הקשר לפני שנתיים). אז למה לי, למה לי ללכת לחדר טיפול ולהסתכן בזה שהכל יתפרק ? שהכל ילך לפח? אולי בעצם עדיף לי לוותר על רעיון הזוגיות, ולהמשיך בחיים ככה כמו שהם? אני לא בטוחה שאני סומכת על עצמי שאני יכולה לעמוד במה שיעלה בטיפול שכזה.אני בכלל לא בטוחה. ואני לא רוצה שוב לאבד שליטה,רק לא זה. אשמח לחוות דעתכם. תודה לכם.