היי...
בן 35, ההורים שלי כבר כחודש לוחצים עלי ומנסים לשכנע שאתחתן, גל חדש של אובססיה לגבי הילדים
יש אפילו משפטים אופיינים "מתי כבר תשמח אותי" שפשוט דוקרים אותי מבפנים, ועושים לי כזה כאב
כאילו בן מחונך ושדואג ואוהב את ההורים שלו לא שווה כלום , שזה לו נותן להם שמחה
משפטים כמו "קשה לך לבד תכיר מישהי "
והאמת שלא קשה לי אלא בעיקר לאמא שלי .. והיא אחת כזו שאף פעם לא מרוצה ותמיד מחפשת את האושר שלה דרך אחרים ( למרות שגם זה סוג של אשליה כי כשאין אושר פנימי ושלווה במה שיש שום דבר לא ימלא את זה אצלה)
בכל מקרה אני חושב עכשיו מגיפת קורונה, אח שלי התגרש לפני שנה וחצי והגירושין היו מכוערים.
אחותי הנשואה יש לה ילדים וכולם עכשיו בבית , כולם במצב תקוע הרבה מתיחות שיעמום בבית
תקופה כללית של אי ודאות, מתח, דאגה בריאותית כלכלית ואת אמא שלי מעניין באובססיה מתי אתחתן אני ואשמח אותה
מה עושים?המילים האלה פשוט משתקות אותי ומכאיבות.. החיים שלי אם להודות לא כאלה דרמטיים, עבודה רגילה, שכר לא גבוה מידי, אני לא מטייל הרבה בעולם, אבל סהכ מרוצה ושליו
המשפטים האלה מוציאים בי את הרוח מהמפרשים ואני תוהה אם באמת לא טוב לי וקשה כמו שאמא שלי טוענת
אני משוכנע שלא אבל גם הערות כאלה מאמא שלא מבינה הן כואבות
אני לא רוצה להנשא , לפחות לא מסיבה של לשמח את ההורים כמו הורים מרוקאים גאים
בן אדם יצא מחונך, דואג להוריו, אז למה לעזאזל בכוח לחפש כל הזמן איך להעכיר יחסים.... זה עושה לי רצון לברוח אבל גם אז מציפות אותי מחשבות וכאב רב ..
רוצה שקט, לא חסר כאלה שהתחתנו אבל מופרעים ולא בני אדם... אז חלאס עם התרבות המזורגגת הזו כאילו נישואים זה הכול ואם אין אז אין כלום