שלום לך.

אני שומעת את כאבך ואת הטלטלה ולצערי, כמעט כמו תמיד, יכולה לומר רק שההשלמה, ההתפכחות, האבל והתחושות המכאיבות שאת מתארת הן חלק מהדרך הטיפולית. חלק מהדרך להפוך את הסימפטומים והשברים בחיים לצלקות סגורות, למילים שאפשר לדבר ולא רק לחיות אותן. במובן זה, למרות עוצמת הסבל, אני גם רואה תקווה ואמונה באפשרות לצמוח. אפשרות שאני חושבת (ומקווה) שהיום, במבט לאחור על הדרך שעשית, גם את יכולה לראות ולהתחבר אליה.

לצד זאת, אני רוצה להתעכב על התייחסותך ל"קשר שהוא מעבר לטיפולי". נדמה לי, אם אני מבינה נכון, שאת מחפשת את הקונקרטי, את ה"הוכחה" שמעבר לגבולות הקשר הטיפולי כדי להרגיש לא רק שהמטפלת מסורה ואוהבת במהותה אלא שהמסירות והאהבה שמתעוררות בה הן כלפייך, כלפי האדם שאת. או במילים פשוטות, את רוצה להרגיש שיש ביניכן קשר וחיבור אמיתיים. כאלו שהיו עוברים בדיקת פוליגרף. וכאן נדמה לי שגם מקום בו את סובלת מאוד- המקום בו את לא יכולה להרגיש ולהאמין שאין סתירה בין היות הקשר טיפולי להיות הקשר אמיתי. קצת, אולי, כמו ילדה שמתקשה להאמין שאמה אוהבת באמת את מי שהיא,ולא רק אוהבת אותה כי היא הבת שלה. וכאן, כמובן, אני יכולה רק להחזיר לשיח הטיפולי, להמשיך ולעבד את הזעם, הקנאה, הרוך והאהבה, צעד אחרי צעד, עד שהדברים יתרככו וישתנו.

ליטל