אני בן 23 בקרוב, מרגיש שאני בן אדם מאוד מוצלח- עובד, עם תואר ובעל כישורים חברתיים ומעגל חברתי מאוד רחב.
אני בן לאם חד הורית ומעצם כך היא תמיד הייתה נורא אכפתית ואם לומר "תלותית" בי, התלות הזו משפיעה עלי בהמון דברים.
זה אומר שאת חשבון הבנק שלי, היא מנהלת, אני גר איתה בבית והיא מאוד נכנסת לי לחיים.
עד משבר הקורונה זה הפריע לי אך הצלחתי לטאטא את זה מתחת לשטיח ולמצוא את העצמאות שלי בתחומי חיים אחרים אם זה בעבודה ובחיים מחוץ לבית.
עם משבר הקורונה, התלות גדלה. אמי נכנס לחרדה קיצונית ויציאתה מהבית הצטמצמה וסיר הלחץ גדל- התלות שהיא מייצרת בי גדלה בכך שאני לא יכול לצאת החוצה בלי מסכת עינויים של לאן אתה הולך, תשים כפפות מסכות וכו' ואף לחץ של מתי לחזור.
אני מרגיש שזה לוחץ עלי, אני לא יודע איך לייצר שגרה שהיא אחרת או לייצר גבולות כי ממה שניסיתי אני פשוט לא מצליח.
אני רוצה לייצר לעצמי אוטונומיה בתוך המרחב הזה ופשוט לא יודע ממה להתחיל.
שלום לך.
נשמע שאתה מנסה למצוא את האיזון בין שמירה על קשר טוב וקרוב עם אמך לבין עשיית צעדים חשובים וחיוניים להתפתחותך של רכישת אוטונומיה ועצמאות בהיבטי חיים שונים. אכן לא קל לזוז בכיוונים אלו בסיטואציה המורכבת שמייצרת הקורונה, אך נשמע מדבריך שאת חש כי מדובר בקושי שהוא מעבר למגבלות ואתגרי המצב הנוכחי. לאור זאת, אני מציעה לפנות אל טיפול פסיכולוגי בו תוכל לברר יותר לעומק מה מקשה עליך ומעכב אותך, ולעצב את דרכך להתמקמות שמתאימה לך יותר. אפשרות נוספת היא לפנות להתייעצות משותפת עם אמך. לפעמים נוכחות של איש מקצוע "מבחוץ" מסייעת לנהל דיאלוג אפקטיבי ורגיש גם סביב נושא עדין כמו התמקמות אוטונומית יותר. מעבר לכך, אני חוששת שאין מנוס של ממש מהתמודדות עם הכאב שיוצרים גבולות. לא משנה כמה עדין ורגיש תהיה לכאב של אמך ולקושי שלה, רגע היציאה שלך לעצמאות, במובן הרגשי והקונקרטי יגיע, וחשוב לזכור גם בינך לבין עצמך שאין לך אפשרות להפוך רגע זה לנקי לגמרי מכאב. בהתאם, אולי שווה לבחור תחילה היבט אחד בו אתה מציב גבול ומבסס עצמאות, ולבדוק את האימפקט ואת התגובות הרגשיות שמעורר הן אצלך והן אצל אמך. משם, יהיה אפשר אולי להבין יותר מה קורה בפועל כאשר אתה זז לעבר אוטונומיה.
ליטל
