שלום
אמי נפטרה לפני חצי שנה בגיל כמעט 80
הייתה נראית טוב
אמי הייתה חיה לבדה מאז שאבי נפטר בטרםעת
והיינו אני ואחותי ישנות אצלה פעם בשבוע מארחות לה חברה ומוציאות אותה
עושות לה קניות מגיעות גם בשישי יחד עם נכדים נינים..ומידי יום מתקשרות ומתכתבות
חוץ מילדיה לא היתה מעורבת חברתית
וכל כולההיתה תלויה בנו לא יצאה וכו
הרבה נטל הרגשתי על כתפיי
ולפעמים הייתי מבקשת ממנה להרפות ולהבין אותי גם.. כולם ראו שעשיתי והייתי מעל ומעבר אבל היא רצתה יותר .הבדידות שלה העיקה עליה
לדעתי לקראת ימיה האחרונים הבדידות שחשה גברה וגברה
מותה היתה הפתעה בדום לב שהיינו איתה
הכאב והעצב שאני חשה היום לא מרפה ממני..וזה ברור..חסרונה מורגש אני מתגעגעת
אך מה שעוד יותר קשה מכאיב לי זה יסורי המצפון
שהם אוכלים אותי מבפנים
למה לא עשיתי יותר..למה ולמה ולמה
אני כועסת על עצמי ..אולי לא ממש הבנתי כמה בודדה היא למרות שילדיה היו סביבה דיי הרבה
אני בוכה המון
אני מטופלת אצל פסיכוולוג אך לדעתי לא ממש מצליח להעביר לי מסר שזה ברור וזה אחרי שנה יהיה קל יותר ..
האם יש דרך להרפות ולהקל עליי ?
אני עושה ספורט עסוקה ומעסיקה את עצמי אך עדייין הקושייי רב מידי
תודה
שלום הגר,
וראשית השתתפות בצערך. פטירה של הורה היא כמובן התמודדות מורכבת, ובפרט כאשר נכרכות בה גם תחושות של אשמה, הקלה ותסכול. במובן זה, אני חושבת שחשוב לזכור ולהזכיר לעצמך שזו התמודדות מאתגרת שיש משהו טבעי בהתמשכותה. לכן, טוב שאת בטיפול ויתכן שפירות העבודה הטיפולית יגיעו בהמשך. מה שכן נשמע לי שכדאי, מהתרשמות ראשונית ושטחית יחסית, הוא להתמקד בתהליך הטיפולי לא רק בצער והחרטה אלא גם בתחושות הפחות "חיוביות" כמו ההקלה שאולי הביאה הירידה בנטל והתסכול שליווה את היחסים. פעמים רבות, האשמה והקושי סביב עיסוק בהיבטים הרגשיים הפחות "יפים" של הקשר מקשים על עיבוד שלהם ובכך מעכבים מאוד את תהליך האבל והיכולת להתמודד ממנו ולהמשיך הלאה, לצד הכאב והאובדן.
ליטל
