אני דיי מבולבלת בגלל הרגשות שלי, אוליי זה בגלל שאני בגיל ההתבגרות אוליי זה בגלל שלמדתי הרבה דברים חדשים על עצמי, אני לא כל כך מבינה מה לעשות. עברו כמעט חצי שנה מאז שחברה שלי עזבה אותי והיינו חברות לכמה ימים אבל הייתי מאוהבת בה לכמה חודשים טובים ואני לא מצליחה להתגבר וכל יום אני חוזרת להיות מדוכאת מזה שאני לא מתגברת. אני לא מצליחה לסדר שום דבר בחיים שלי, בין אם זה חברים או משפחה ולימודים. אני מדברת על זה עם חברים שלי יותר מידי עד כדי כך שאני מתחילה לרחם עליהם. אני גם לא מצליחה להבין את ההתנהגות שלי, יום אחד אני הכי שמחה שיש ומאושרת ויום אחרי זה אני עייפה, מדוכאת עצבנית וחושבת מחשבות אחרות לגמריי. כל פעם שאני מנסה לנתח מה אני עושה ולמה אני נכנסת לבלבול עוד יותר גדול שמכניס אותי לדיכאון יותר עמוק (אני לא יכולה להגיד אם בכלל יש לי כי לא אובחנתי ואני לא רוצה להמציא עלילות שיעליבו את האנשים שבאמת בדיכאון) שלא עוזר לי בכלום . יום למחרת אני פשוט שוכחת ומדחיקה את זה . וככה זה החיים שלי, ציונים יורדים, בעיות חברתיות , ואין לי מטרה לשום דבר לעשות וככה גם אין לי מוטיבציה.
בקיצור אני אשמח אם תסבירו לי איך לסדר את הבלאגן הזה שהולך לי בראש כי הוא שם כבר המון זמן ונמאס לי ממנו.
שלום קורין.
אני שומעת בדברייך כמה את מבולבלת לגבי התחושות והרגשות המתעוררים הן בינך לבין עצמך והן בקשרים חבריים וזוגיים, וכמה טלטלות וסערות נלוות לכך. כתבת כי את מרבה לשתף חברים, וטוב שכך, אך לאור התחושה שאת עדיין זקוקה למענה וחיה בתחושת "בלגן" מתמשכת, יתכן וכדאי לבדוק את האפשרות שאת זקוקה גם לשיח עם אדם בוגר אשר יוכל להנחות, לכוון ולסייע באופן מקיף יותר. מציעה לשתף בתחושות את הורייך, ואם אינך חשה בנוח אז את היועצת/מחנכת בבית ספרך (או כל איש צוות שאת מרגישה איתו בנוח), ולחשוב יחד איתם איך אפשר לסייע ולהקל עלייך. במקביל, תוכלי גם להתייעץ בצ'ט האנונימי של עמותת על"ם ולשתף באופן מעמיק יותר בתחושות.
ליטל
