שלום, אז כפי שאפשר להבין מהנושא לא עברתי אבחון פסיכיאטרי עדיין.
כבר תקופה של שנה אני מתלבטת האם לגשת לאבחון(פשוט כי אני חושבת שאפילו אם רק יגידו לי מה לא בסדר איתי זה יעזור) או לבקש טיפול.
אני מודעת כבר כמה שנים(זה נמשך בערך כבר 6 שנים) לזה שיש בעיה כלשהי, ושאני חווה דברים בצורה שונה מאיך שאחרים חווים.
חוויתי כמה תקופות של פגיעה עצמית ופרקים ארוכים של מחשבות אבדניות (זה הולך ובא בגלים), וגם כשזה לא בהכרח אבדני אני מרגישה שאין טעם לכלום ולחיים האלו פשוט אין צבע יותר.
אני מתרחקת מחברים ובתקופות האלו אני פותחת פערים משמעותיים בלימודים(אני סטודנטית)
לאחורנה דברים קצת השתפרו (לא בתחושות שלי אלא בצורת ההתמודדות שלי איתם) והבנתי שאולי אני צריכה עזרה
אני גרה עדיין בבית עם ההורים ולא הייתי רוצה שההורים שלי ידעו על זה כיוון שבעינהם זה נתפס כ"עצלנות" או ניסיון להתחמק מחויבות
אז רציתי לשאול האם לדעתכם כדאי לגשת לטיפול או אבחון?
במה בעצם אבחון תורם?
שלום ניקיטה.
אני יכולה רק לדמיין כמה סבל וסערות נפשיות עומדים מאחרי פגיעה עצמית ומחשבות אובדניות, ולכן אני חושבת שחשוב מאוד שתפני לקבלת עזרה מקצועית. כפי שנשמע לי מדברייך, ה"אבחנה" במקרה שלך פחות חשובה מהאפשרות לקבל טיפול פסיכולוגי אשר יאפשר לך להתבונן, לעבד ולתת מילים לחוויות הנפשיות גורמות לסבל וקושי. אני מבינה שלא קל לעשות צעד כזה כאשר את חיה בסביבה שאינה מייצרת מרחב להתבוננות בקשיים הרגשיים, ואולי גם את עצמך חשה לפעמים שאת "סתם עצלנית" או מגזימה, אבל סבל נפשי אינו מתעורר לחינם, אלא מבטא אזורי נפש הזקוקים לעיבוד ולכן לא כדאי לוותר על האפשרות. מאחר ואת סטודנטית, אני מציעה לפנות למדור הייעוץ במוסד הלימודי. בדרך כלל במוסדות אלו עורכים פגישת הערכה ראשונית ואחריה מפנים לאבחון או טיפול מתאימים, ונשמע לי שזו נקודה טובה להתחיל בה. כל מקרה, אל תוותרי על אפשרות העזרה. תני לעצמך הזדמנות להכיר את עצמך ולצמוח.
ליטל
תוכלי לקבל כאן רשימה של פסיכולוגים מומחים ומתמחים להתייעצות ובחינת טיפול
.jpeg)
