היי,

בנוגע להתעסקות עם הרגשות המודחקים- אני בדיכאון חמור והבנתי את זה (אחרי שנים של הדחקה) אחרי ששמתי לב שאני לא ממש יכולה להרגיש דברים. הסגר והדיכאון גרם לי להישאר בבית וצברתי הרבה מודעות עצמית, שגרמה לי להבין שאני מאוד מדוכאת ויש לי המון רגשות מודחקים, ומעולם לא הייתי שמחה באמת. אני חושבת שהרגע בו הבנתי שמעולם לא הרגשתי שמחה אמיתית או חוויתי אושר אמיתי בחיי גרם ללא-מודע שלי סוף סוף לתת לי להרגיש הנאה אמיתית, אבל הרגעים האלה היו מאוד מאוד קצרים. כלומר התחלתי למעשה "להרגיש", אבל זה נמשך רק שניות. זה התחיל עם חלום שבו חוויתי תחושות שמעולם לא הרגשתי לפני כן, ואחרי זה הרגשתי שיר של תוכנית נוסטלגית האהובה עליי מילדותי, ואפילו טיקטוק, אבל זה נמשך רק כמה שניות (אולי 3-5 שניות). זה כאילו המוח שלי מנסה לתת לי תקווה דרך רגשות שאוכל ליהנות מהם אם הייתי בריאה נפשית כדי לשמור על מוטיבציה, עכשיו כשאני יודעת שההגדרה שלי לשמחה שגויה.

הפעם האחרונה שהרגשתי את הניצוץ הזה היה לפני כמה חודשים. אני כל כך נואשת להרגיש שאני שומרת תמונות ושירים שיכולים לגרום לי להרגיש ככה, או חוזרת על אלה שהעניקו לי את התחושות האלה שוב ושוב, אבל זה לא קורה. אני יודעת שהמוח שלי כיבה את הרגשות שלי כדי להגן עליי מפני הכאב ולכן אני לא יכולה לצפות להרגיש טוב כיוון שרגשות שליליים וחיוביים נכבים ביחד ואני לא יכולה לבחור.

הסיבה לכך שאני כותבת על זה היא לשאול לגבי "ניצוצות ההנאה הקטנים" שלי כפי שאני מתארת אותם. את יכולה בבקשה לספר לי על זה? איך זה אמור להיות לאחר דיכאון במצב בריא? האם אמורים להרגיש ככה בכל יום? זה הופך למשעמם עם הזמן? אני לא בדיוק זוכרת איך זה הרגיש כיוון שזמן ההנאה קצר מדי, אני פשוט יודעת שזה היה טוב, אפילו לא בטוחה אם מספיק טוב. הסיבה לכך שאני מנסה להבין לגבי רגשות מודחקים היא כי אני סובלת מהם ומפחדת שגם אחרי שאטפל בהם ישארו עוד חשובים, ואגלה שההגדרה המחודשת שלי לשמחה שגויה גם היא. כלומר, לא אחווה את רגשותיי במלואם ואחשוב שכן כמו שחשבתי עד עכשיו.

חשוב לציין שאני כן מעוניינת להתחיל טיפול פסיכולוגי דינאמי, אבל זה מאוד מאוד מסובך, ולא אוכל להסביר למה אני מתקשה בכך בפורום.