היי ליטל,

כרגע אני כנראה בתקיעות הכי עמוקה שחוויתי, הכל הרבה יותר מורכב כשהבנתי שאני צריכה לצאת מהבית ולא אוכל להחלים בו. טיפול פסיכולוגי כשאני גרה בבית זה כמו משאף לאחר עישון סיגריה. אני בכל מקרה לא אוכל לצאת מהבית עד גיל 18 (אני בת 17, יום הולדת באוגוסט) אך זה לא שיש לי לאן ואיך.

כנראה ולא אשרת בצבא (זה כמעט סגור), כך שיהיו לי שנתיים פנויות לטפל בעצמי, אך לא אצליח להחלים בבית. אני חייבת לצאת. אני מעוניינת לנתק קשר עם ההורים שלי כמה שיותר מהר, אך אני יודעת שהדבר יהיה טראומתי מאוד עבורי, וגם הבית הוא איזור הנוחות שלי.

ההורים שלי גרושים ואני גרה רק עם אמא שלי, היא פגעה בי ריגשית במשך שנים והתקרבנה בעצמה, כך שהיא מאוד מניפולטיבית ואני יודעת שברגע שאספר לה שאני מתכננת לעזוב היא תתחנף אליי ותשכנע אותי להישאר, או אם עדיין אחליט לעזוב היא תשתמש בתקופה הזאת כנגדי ותקרא לי כפוית טובה. אני חושבת שהמניפולציה שלה גרמה לי לחשוב שהיחס שקיבלתי ממנה תקין, עד כדי כך שאני חושבת כך גם כשאני מודעת למה שעוללה לי. המוח שלי מנסה להדחיק רגשות או זיכרונות או פשוט להקטין את מה שעברתי, בכדי שיהיה לי יותר קל להאשים את עצמי, ולדעת שהיא הקורבן בסיפור. אני בקושי יכולה להסביר כיצד פגעה בי כי אני לא בטוחה בכך בעצמי, אבל אני מקשיבה לרצון ולחלומות שלי, הם לא היו קיימים אם לא קרה שום דבר.
בנוגע לאבא שלי- הוא לא פגע בי כמוה אך הוא גרוע כמוה, כך שלעבור לגור אצלו לא אופציה.

המודעות העצמית שלי רק עולה וזה מתיש, כי עכשיו אני מודעת לבעיותיי אך אין לי מה לעשות בנושא, כך שזה לא עוזר. אני פשוט מודעת לכך שאני סובלת. מצד אחד זה מחמיר את הסבל כי אני מודעת אליו, ומצד שני עדיף שאהיה מודעת כדי שאם תהיה לי הזדמנות לשפר את המצב, אנצל אותה. אני מרגישה קרובה לקצה ולא בטוחה אם אצליח להתמודד עד שנה הבאה.

אני לא מצליחה למצוא פסיכולוגית מתאימה באיזורי ודי התייאשתי. זה מעייף להיפגש, להיפתח ולהתאכזב שוב שוב. אני צריכה פסיכולוגית לפחות לעבור את התקופה הזאת, אך לא בטוחה אם זה יעזור. אין לי אפילו פרטיות בכדי להתפרק ולבכות בבית, ולא אצליח לבטא ולהוציא את הרגשות שלי. לא אוכל להתפרק רק פעם בשבוע לזמן מוגבל או רק בלילות, אבל זה עדיף מכלום.

אני לא יודעת מה לעשות עכשיו ומאוד מודאגת לגבי העתיד. להתפשר על פסיכולוגית ולהשאיר את עזיבת הבית כאופציה עד גיל 18? אני לא מעוניינת להגיע למרכז לנערים בסיכון או בית מחסה כלשהו. אני לא במצב לעבוד (בקושי מסוגלת לבצע מטלות יומיומיות) וכנראה אשאר במצב הזה לעוד זמן רב כך שאני מבררת לגבי תקציבים מביטוח לאומי במצב כזה, בתקווה אולי להשכיר דירה עם שותפה בעיר אחרת. אני בקושי מסוגלת לצאת מהבית כך שכמובן ואעדיף להישאר לגור בו ולא לדאוג לכל הדברים האלו לבדי, אבל אני חייבת לפעול לשיפור מצבי. מגיע לי יותר, אבל אני מפחדת להיכשל ולגמור במקום שיגרום לי להתגעגע הביתה או אפילו לחזור אליו. הדבר היחיד שיכל לפתור את כל הבעיות האלו הוא חופש כלכלי. אם היה לי מספיק כסף הייתי יוצאת מהבית עוד היום.