שלום רב,
אני באמת חושב כבר לשים לזה סוף. החיים כל כך קשים לי מלשאת אותם. אבל כשאני חושב איך אהרוס להורים שלי את החיים ברגע שאלך, איך החיים שלהם כבר לא יחזרו להיות אותו הדבר ואיך הניצוץ שבעיניהם פשוט יכבה, זה דבר שמונע ממני לעשות את זה. אני יודע שברגע שאלך ישנם עוד אנשים שיתעצבו מלכתי, אבל כל השאר יוכלו להתמודד ויעברו את זה, הוריי ימשיכו לחיות עם הכאב עד הסוף. באותו רגע הסבל והכאב פשוט יעבור ממני להורים שלי והמטרה שלי היא לא להחליף סבל אחד באחר בעולם הזה.
הסיבה שאני רוצה לשים לזה סוף, היא שאני מרגיש כל כך אפס ולוזר. כל כך טיפש. אני בן 31, מעולם לא הצלחתי באף עבודה שאליה פניתי, מעולם לא התקדמתי באף אחת מהן. גם עכשיו בעבודה הנוכחית, הצורה שבה אני עובד היא פשוט מושא ללעג על ידי האחראיים. באמת שאני תמיד מנסה להיות טוב יותר אבל אני תמיד משפל. אני מרגיש שאני כלוא בגוף של אדם טיפש שתמיד אבל תמיד יהיה בינוני. מעולם לא הפגנתי כישרון בשום דבר באמת והדבר היחידי שבאמת יכולתי כביכול להתגאות בו הם הישגים. ציונים הם הדבר היחידי שיכולתי למצוא בו מפלט מהאפסות והכישלון. אני בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה בהצטיינות. לא המשכתי לתואר שני כי לא מצאתי את עצמי בזה ובכל מקרה אני לא רואה בהישג זה כישרון או קבלה לחכמה אלא תוצר של עבודה קשה.
אני יודע שבעת קריאת הדברים, תעלה המחשבה שזהו דפוס מחשבה דיכאוני טיפוסי והקטנה קוגנטיבית היא אחת מהסימפטומים. אבל מה אם יש דפוס מחשבה דיכאוני ויש טיפש, לוזר ומטומטם באופן אובייקטיבי. זה קשה לחשוב על עצמך ככה אבל אני באמת חושב שאובייקטיבית ללא שום קשר לדיכאון אני מטומטם. פעמים רבות אמרתי לעצמי שצריך להשלים ולאהוב גם את הצדדים הפחות יפים בנו וזוהי הדרך לבריאות נפשית, אבל המחשבה שאני מטומטם פשוט לא מניחה מלהכאיב ואני לא באמת יכול לשאת אותה ולהמשיך בחיי כאילו כלום לא קרה. בנוסף לזה אני מנותק רגשית- מוקף באנשים ובחברים שפעמים רבות רוצים ליצור איתי ואני לרוב מעדיף לשבת בבית לבד. כמו מעדיף לחיות את חיי בפרישות מהחברה שבכל מקרה אני לא ממש מרגיש מחובר אליה. כאילו מבקש להתמודד עם הצרות שלי לבד. אנשים בסביבתי אוהבים את החוש הומור שלי וברגעים של דיכאון, רואים עליי את זה, לא כי אני קורא לעזרה אלא כי זה משפיע עליי ובאותם רגעים אני לא רוצה שאף אחד יבוא וישאל אותי מה קרה אלא להתמודד עם הרע לבד.
בכל מקרה הארכתי יותר מדי במילים. אסכם בכך שלא רואה מוצא טוב לחיים שלי ומשום כך אעדיף לשים להם קץ.