היי
רציתי לשאול ,
תמיד ידעתי שיש בי משהו תקוע אבל אף פעם לא היה לי את האומץ לגשת לטיפול כדי לבדוק זאת כי: א. המחשבה על הסיטואציה תמיד הרתיעה אותי מאוד קשה לי עם החשיפה וגם אם היו לי מצבים בחיים שאיזה משהי בעל סמכות "קראה אותי" וניגשה כדי ליעץ או לעזור זה רק עשה לי רע (ברמה של צמרמורות ודחייה) וכמובן לא שיתפתי פעולה והתרחקתי לגמרי מאותה דמות. בנוסף, קשה לי מאוד להביע את עצמי ואת מה שאני מרגישה גם כשאני מוצפת מאוד זה יצא לי בחצי משפט לא מובן.
אבל לאחרונה הרגשתי גמורה מנטלית תקופה ארוכה שיש לי מדי פעם לחץ פנימי שאני צריכה לקחת נשימה ארוכה או לכווץ את הידיים כדי להרגיע אותו לא ראיתי עניין וטעם בכלום לא יכלתי לישון שנת צהריים כי אם הייתי עושה זאת הייתי קמה בבהלה עם דפיקות לב ממש חזקות ותחושת ריקנות איומההה הרגשה של מה אני עושה פה בכלל ומה אני תורמת . ועם הזמן ראיתי שהסובבים שלי התחילו אולי לשים לב ולנסות להגיד לי משהו וזה עשה לי רע אז חשבתי כן לגשת למשהי על מנת להעזר לפני שהדבר יחמיר ויתפרץ בחוץ.
אבל כמו שאמרתי אני לא מסוגלת עם החשיפה ומי שפניתי אליה הציעה לי טיפול בהתכתבות שזה הדבר היחיד ששכנע אותי לנסות ואז התחלנו פעמיים אבל כמובן הכתיבה מאוד מתישה מצד אחד כי את מרוכזת בלנסח או מדלגת על דברים שכבר יוצאים בהצתה מאוחרת.. וכו'. המטפלת שלי אמרה לי כבר בפעם הראשונה ששיחת טלפון תהיה יותר יעילה אבל אני לא הייתי מסוגלת לזה ואמרתי לה אולי בפעם הבאה כמובן שגם בפעם השנייה אמרתי לה לא עכשיו אולי אחר כך ולבסוף סיכמנו שבפעם הבאה ננסה דרך הטלפון אני לא יודעת למה ומאיפה אבל רק המחשבה גורמת לי למועקה חזקה מן דפיקות לב וצמרמורות וזרמים בגוף ואני פתאום חושבת לעצמי אולי בכלל אני לא צריכה את כל הדבר הזה ולמה לי ואני גם כבר לא מרגישה את התחושות שהרגשתי לאחרונה לפני שניגשתי לטיפול אז אולי לא צריכה. אני מנסה להתגבר על התחושות האלה של הרתיעה מהשיחה אבל לא מצליחה אני יודעת שאם היא רק תשאל אם כן או לא לדבר בטלפון גם בפעם הבאה אני אדחה אותה וזה לא שבאמת פעם אחרת אהיה מסוגלת וגם אם אגיד לה שכן והיא תתקשר לא יצאו לי מילים מהפה אני לא יודעת מה לעשות עם זה ומה נכון לי . אשמח לעצתך.