לפני כשנתיים עברתי לגור במדינה, יבשת אחרת. חיי לכאורה השתנו מקצה לקצה, הכרתי שם את מי שהיום בעלי, עברנו לגור ביחד בדירה שהיא שלנו ואנחנו מצפים לילדה שתגיח לעולם בעוד כמה חודשים.. לכאורה אני אמורה להיות האישה הכי מאושרת עלי אדמות. במקום זה
אני מותשת, נפשית אני במקום שחור מאוד.. מחזיקה את עצמי מלהתפרק. בעלי כרגע במקום רע בעבודה והוא רוצה להתפטר מה ששם אותו במצב נפשי לא טוב (הוא העצמו סובל מחרדה ודיכאון, בעיקר בגלל שהוא לא מרוצה מהמקום שלו בעבודה). אנחנו בקושי נושמים כלכלית ואני הולכת להפסיק לעבוד בעוד כמה חודשים מסיבות ברורות ואני לא יודעת לכמה זמן (מה שמעלה לי את מפלס החרדה לשמיים.
אני כל הזמן תקועה בתוך בועה שחורה וזה מרגיש שזה בלתי אפשרי לצאת ממנה, אני נגעלת מהגוף שלי (אני מתמודדת כבר שנים עם בולימיה.. אני כבר כמה חודשים שלא גורמת לעצמי להיות חולה אבל עדיין מתמודדת עם המחשבות) ולא מוכנה שאף אחד יגע בי (כמובן שבעלי סובל מזה) כל מה שבאלי לעשות זה פשוט לבכות! אני פשוט במקום רע ואין לי כרגע מה לעשות עם זה או לשתף מישהו כי אין לי פה אף אחד, כל המשפחה שלי נמצאת בארץ וכך גם החברות שלי.. (בעלי כרגע לא פנוי מספיק נפשית.. אני לא רוצה להעמיס עליו עוד מטען), תמיד היה לי קשה ליצור קשרים (וכמובן שלמצוא חברים במדינה אחרת בגיל 26 זה משימה בלתי אפשרית בשבילי) ובכללי חברתית, אני מאוד סגורה ולא תמיד יודעת לקרוא נכון את הסיטואציה מה שגורר המון חרדה ובושה בהמון מן המקרים. אני רק חושבת לאיזה עולם הילדה תגיע ועוד חלק ממני מת. אני מקלידה את זה ולא יכולה להפסיק לבכות (מזל שאני עם מסכה.. אף אחד לא יכול לראות) אני חושבת על כל הדברים שקרו לאחרונה (מעבר למדינה אחרת, חתונה והריון שכל חיי חיכיתי לרגע הזה) ואיך אני מעזה להרגיש ככה, אני מניחה שההורמונים לא עוזרים לי להרגיש יותר טוב. אני שוקעת לתוך בור שחור עמוק ואני לא יודעת איך לצאת ממנו! אני סתם פורקת.. לא באמת מצפה לתגובה כי אין משהו שמילים יעזרו לתקן, אחרי הכל הכל תלוי בי נכון? אני מקולקלת, שבורה, שבר כלי. כשהימים עוברים והילד מתקרבת המחשבה על איך אני אתפקד בתור אמא כשאני במצב נפשי מעורער, כל מה שאני חושבת עליו זה שבגללי הילדה הולכת להיות עם בעיות נפשיות כמו אמא שלה: הפרעות אכילה, דיכאון, חרדה, תעבה עצמית. לסיכול פשוט אמא למופת...