שלום סלעית.

התנהגותו של בנך נשמעת אופיינית לגיל שנה וחצי, ואף מהווה הישג התפתחותי: זהו גיל שבו תינוקות מתחילים להבין שהם נפרדים מהאנשים היקרים להם (ובפרט מההורים) ובהתאם, שלאנשים אלו עשויים להיות רצונות שונים משלהם. כפי שאת עצמך מזהה, לבנך (כמו לכל תינוק בגילו) עדיין אין מילים וכלים קוגניטיביים ורגשיים להכלת המורכבות הזאת ולכן התסכול, הכאב והזעם באים ידי ביטוי ב"עצבים" על ביטוייהם הגופניים. האתגר ההורי בשלב זה הוא לסייע לתינוק לפתח תחושה ש"זה לא כ"כ נורא שלי ולאמא יש רצונות שונים" ע"י יצירת איזון בין השמת גבולות לבין אמפתיה והכלה לכאב ולזעם המתעוררים בו (למשל, לא לתת לו לרוץ לכביש אבל גם להכיר בתסכול שהאיסור מביא איתו, לנחם, ולא להיבהל או לכעוס על העצבים שהוא מעורר). מאחר ואת מתארת קושי ואי שקט סביב התנהגותו של בנך וסביב הקושי להגיב אליו באופן שמרגיש לך נכון, אני ממליצה לפנות להתייעצות קצרה עם פסיכולוג התפתחותי/קליני, אשר יוכל להדריך, לכוון ולתת כלים. תוכלי גם לעיין במאמר הבא

ליטל

תוכלי למצוא כאן רשימה של פסיכולוגים מומחים ומתמחים להתייעצות ובחינת טיפול