שלום,
אני בת 27, עובדת כבר שנה וחצי בחברת הייטק טובה ומוכרת.
עד לא מזמן, בגלל שהייתי ״חדשה״ בעבודה, ובכללי לא מזמן סיימתי את התואר שלי, התייחסו אליי בצורה מאוד עדינה ומלמדת. האחריות שלי לא הייתה גבוהה, וידעתי מתי אני מתחילה לעבוד ומתי אני מסיימת לעבוד. וכשהייתי מסיימת לעבוד מעולם לא היה לי בראש רגש או מחשבה שלילית לגביי היום שלאחר מכן.
כיום, האחריות גוברת. אני מתחילה לקבל הרבה יותר משימות וגם צריכה להחליט החלטות שאין לי מושג אם הן נכונות. אני בחברה שנה וחצי ועדיין אינני בקיאה מספיק בעיניי כדי להחליט דברים חשובים. בנוסף, יש לי חרדה חברתית שמתבטאת בזה שלמשל אם אנחנו עובדים דרך הזום בגלל שאי אפשר להגיע למשרדים, אני לא מדליקה מצלמה וממעטת לדבר. חלק מהאחריות שקיבלתי על עצמי כיום, היא גם לדבר באנגלית עם אנשים מחו״ל, להחליט לגביי דברים, לשאול שאלות, ולעבוד על משהו שהוא לדעתי גדול בכמה מידות ממה שאני מסוגלת לעשות. כל פעם לפני שיח כזה או פגישה, אני בחרדות עצומות ובלילות גם בוכה בגלל שאני נזכרת בפגישה שאני צריכה לעשות מחר או בהחלטות שעוד לא קיבלתי ומשימות שאין לי מושג איך לבצע. אני חוששת מפיטורים כתוצאה מחוסר תרומה לחברה, אבל בעיקר חוששת מהערך שלי בעיניהם. לא מזמן נכנסתי למשרה המלאה, ואני מרגישה שלא אצליח להוכיח את עצמי. אני לא יודעת הרבה, לא מרגישה מספיק טובה ויש לי חרדה חמורה כשזה מגיע ללדבר. אם ישאלו אותי שאלה, יכול להיות שאם זה היה בכתב הייתי מצליחה לענות עליה, אבל בגלל שזה בע״פ אני מגמגמת, משתתקת או פשוט אומרת שאני לא יודעת את התשובה. אני לא יודעת מה לעשות עם זה - זה גורם לי לרצות להתפטר בעצמי, ולחפש מקום אחר אבל מה זה יעזור? כל עבודה היא כזו באופן כזה או אחר, זה האופי שלי שצריך להשתנות פה. אני לא יכולה לחיות עם החרדות היומיות האלה כל הזמן. פחד מכישלון זה משהו שיש בי שנים, אבל היום זה גובר יותר כי יש לי מה להפסיד. בעיקר הערכה של עצמי כלפיי עצמי. כל יום זה יותר סיוט מהשני, ואני רק מחכה לסופש כדי לברוח. אני לפעמים עושה עבודות באמצע הלילה כדי שיהיה לי מה לומר למחרת. למרות שזה ממש לא מתאים לי - לא פגישות בלילה ולא עבודה בלילה, זה משהו שאני לא רוצה לעשות ועושה מתוך החרדות האלה. מה אני יכולה לעשות כנגד זה? איפה ואיך עושים את ה-stop הזה? איך מפסיקים את החרדות?