שלום , הייתה לי ילדות לא פשוטה במילים עדינות עברתי אביוז ארוך שנים . מצד אחד בניתי בית ילדתי שתי בנות ושני בנים ,שהם עצמם בזוגיות מטיבה וטובה כבר , לומדים עובדים , עשו שנת התנדבות (שנת שירות) ואחריה צבא מלא . אני סיימתי תואר ראשון ותואר שני על פניו אני אמורה להיות הכי גאה בעצמי ..אבל תמיד זה נראה לי שזה הדברים הכי טריווילים אצל כולם ואני לא פיתחתי באמת את עצמי לא בניתי קריירה אין לי כסף (רובו הולך על טיפולים הרבה שנים) ,לא מצליחה לטפל בגוף שלי בהפרעת האכילה שלי .. אז מצד אחד כאילו נורמטיבי והכי הערך העצמי שלי צריך לעלות ומצד שני בלי שיודעים אני כלום פשוט כלום עדין חשה כמו הסמרטוט שהייתי לבני משפחתי .
איך מפסיקים להרגיש כל כך כלום ....תודה
שלום שרון.
כואב לשמוע על הסבל שלך, ועל הפער העצום בין הכוחות וההישגים לבין חוויתך את עצמך. כאשר אני קוראת את דברייך עולים בי שני כיווני מחשבה- האחד הוא שלמרות שנתת סיכוי לכיוון הטיפולי, תמיד אפשר לצפות מכיוון זה ליותר. לפעמים במפגש עם מטפלת חדשה, בנקודת זמן אחרת בחיים, מתאפשרים שינוי ותנועה שלא התאפשרו קודם לכן. בכיוון זה, אפשר אולי לשקול פנייה לפסיכואנליזה אשר מהווה אפשרות טיפולית מעמיקה במיוחד (אפשר לקבל טיפול מוזל אצל מתמחים בפסיכואנליזה, שהם בד"כ אנשי מקצוע מנוסים מאוד). כיוון נוסף שעלה בדעתי הוא דווקא כיוון של עשייה פרקטית. נדמה לי מדברייך שאת מתארת עשייה רבה לאורך חייך, אך לא כזו שמחוברת להרגשתך לתשוקה ייחודית שלך, "חלום" אישי, ובמובן זה אולי קשה לבסס תחושה של גאווה עצמית, כזו שמחוברת אלייך ואל מעשה ידייך. בכיוון זה, אני חושבת שאולי כדאי להתמקד בהוצאה לפועל ומימוש של חלק בתוכך שטרם קיבל ביטוי מספק. כמובן, שני הכיוונים אינם סותרים ולהיפך, יכולים להעשיר, לקדם ולאפשר זה את זה. בכל מקרה, אל תוותרי. תני לעצמך אפשרות למצות ו"לחגוג" את החיים ואת עצמך.
ליטל
תוכלי למצוא כאן רשימה של מטפלים שמתמחים בפסיכואנליזה
