קשה לי עם עצמי. אני עצובה, כועסת הרבה, ריקה, אני מפחדת להצליח, אני מרגישה שאין לי מה להגיד אפילו בשיחות עם אנשים, אני מרגישה מטומטמת, אני כל כך מפחדת לחיות, מפחדת ממה שיחשבו עלי, בתוכי אני מרגישה כזאת לוזרית חסרת יכולות, שכל פעם שאני מצליחה במה שאני כן כביכול טובה בו, אני מפחדת שיגלו בסוף שאני פשוט סתם, שאני בעצם לא מספיק טובה. גם אין לי כבר תשוקה למה שאני עושה, למרות שאמורה להיות לי, אני רק רוצה להצליח כדי להוכיח לכולם או לעצמי שאני בעצם כן שווה משהו. קשה לי לתקשר, אני יודעת לדבר רק על עצמי ואני גם כל הזמן תקועה בתוך הראש שלי ובמצבי הרוח שלי. אני בטיפול כבר כמה שנים, לאחרונה ירדתי מפעמיים בשבוע לפעם אחת כי הרגשתי שזה יותר מדי, שזה ממש מוריד אותי, שאני חיה מפגישה לפגישה, אבל גם שם לא ממש חיה, שזה כבר לא בריא וגם שיש דברים שאני לא מסוגלת לספר ואני אפילו לא יודעת אם בכלל צריך להגיד אותם בטיפול, אם שם המקום לדבר על זה. אני מפחדת מהתגובה של המטפלת, מפחדת שאני ארגיש רע עם עצמי שבכלל סיפרתי את זה ושזה בכלל לא קשןר לטיפול. בינתיים אני מרגישה שאני קצת מתרחקת ממנה, שהטיפול כבר פחות נוגע בי ושלמרות שאני צריכה אותו ורוצה לא להיות לבד, גם שם קשה לי לחשוב, גם שם אני מרגישה טיפשה, לא פתוחה, שאני לא מדברת על מה שחשוב וגם אם אני כן מדברת על דברים שמציקים לי (יש הרבה דברים) אני לא מצליחה להגיע לעומק ואני אפילו לא זוכרת מה היא אמרה לי בפגישה, אני לא יוצאת עם תובנות, כאילו לא זוכרת מה היה שם, לא מצליחה להתרכז, משהו נהיה משעמם. נמאס לי להיות בבלאגן עם עצמי כל הזמן ולפחד כל כך לחיות.