שלום, סיימתי לאחרונה זוגיות. לימים ידעתי לקרוא לילד בשם״ התעללות רגשית״. לצד המון המון אהבה חוויתי המון ביקורת, קללות, השפלות והקטנות שלא תמיד שמתי לב אליהן. זה לווה במניפולציות רגשיות שגרמו לי להבין שאני אשמה, שזה מגיע לי. שכל אחד יתנהג אליי ככה ואם אני אמשיך להתנהג כמו שאני מתנהגת גם ירביצו לי. זה לווה בבידוד, ריחוק וימים שלמים בלי לדבר איתי. כשרציתי להתנצל היה מעיף אותי מהחדר ואומר לי שהוא לא מקבל את הסליחה, שכל מה שאני עושה שווה לפח.
במעבר חד- אני בחורה אני בטחון עצמי יציב מאוד, לא קל לערער אותי, מודעת לעצמי בפן החיובי, יודעת שאני שווה המון, לא מתביישת לדבר ולומר את דעתי. אני אומרת את זה כדי להראות שאני לא בתבנית של מה שכולם חושבים של הבחורה החלשה שמתעללים בה. רוצה שידעו שגם נשים חזקות, משכילות ומוצלחות יכולות לחוות את זה. קיים מרכיב הבושה שאני מנסה לשים אותו מאחוריי ולהגיד לעצמי כל הכבוד שעצרתי את זה ושמתי לזה סוף. אני חיה חיים טובים ודי יפים תודה לאל ולא חושבת על זה כל הזמן. יש ימים שההתעללות צפה בי מחדש. חלום בלילה, או סתם מחשבה והכל עולה. המילים, הביקורת ההשפלות. לעיתים אני שואלת את עצמי למה? הוא באמת באמת אהב אותי לא סתם. אז איך? ולעיתים אני אומרת לעצמי למה את נתת לזה לקרות?
ולפעמים אני פשוט קמה בבוקר עצובה. חושבת על זה ועצובה. כי זה לא מגיע לי ולא לאף אחת. אני חזקה וטובה ומאושרת אבל זה יושב שם איפשהו. הכעס על עצמי שנתתי לזה לקרות, הכעס עליו על מה שעשה, והכעס על זה שאני זוכרת לו את זה ולא חושבת על הדברים הטובים שעשה. אני כן חושבת עליהם והם מקשים עליי לחשוב על הרע.
לפעמים, פעם בשבועיים , ההתעללות צפה בי. ולא זה לא נעים.