היי, קוראת את תשובותייך ונפעמת אל מול המקצועיות, האכפתיות והעומק.
בטיפול כשנתיים... הלוואי שהוא היה מעמיק, מבין ומקצועי כמוך. הוא מטפל דינאמי, אבל לתחושתי הוא מאוד שטחי ולא מעמיק. וכמובן שאין לי אומץ לאמר לו זאת. בעבר ניכר היה שאני מאוד חשובה לו וחשתי שהוא משקיע מחשבה רבה ומאמץ בנסיון להבין את עולמי הפנימי. הוא מאוד השתדל וגילה חיבה רבה, ואפילו חיבבתי אותו, שזה מאוד לא מובן מאליו בעבורי. יש לי עבר לא מוצלח עם מטפלים ויש לי קושי אדיר לסמוך על אנשי טיפול. למדתי לחבב אותו. זה לקח הרבה זמן. ואילו היום לא חשה דבר כלפיו. ריק!, הכל ריק, אפילו לא חיבה קלה כלפיו. נדמה לי שכבר לא אכפת לו. הוא מרוחק יותר. לא אכפתי כבעבר. מבינה שזו אולי תחושתי הסובייקטיבית. הוא לא מתאמץ בעבורי כפי שעשה. חשה שישמח אם אפסיק להגיע. שהוא סוף סוף יפטר מהמיטרד. יפטר ממני. הרי מטפלים הם גם בני אדם. מטבע הדברים, מטפל יעדיף מטופל ש"מת" עליו, שהקשר שלהם טוב, הוא יעדיף מטופל שמעריץ ומעריך אותו. ואני לא כזו. הוא יודע שאני לא מתה עליו ובוודאי שלא מעריצה אותו. הוא סיפר לי על מטופל אחר שלו, שאמר לו שהוא היה רוצה להיות עימו בקשר בחיים האישיים. וניכר היה שהוא מאוד אוהב את המטופל הזה. ועימי זה שונה. קשה לו עימי. אני לא מטופלת קלה בכלל. הקשר שלנו חווה לא מעט עליות ומורדות. פעמים רבות אני לא סובלת אותו ואני מגעילה אליו. אז מטבע הדברים ברור שימאס לו ושהוא לא יסבול אותי ויעדיף מטופל קל ונוח.
הייתי רוצה שיאהב אותי( באופן אפלטוני, כמובן), אבל כיצד זה יתכן, לאור הקשר הפתלתל שלנו?