אני בת 31 ובטיפול כבר הרבה זמן בגלל כל מיני בעיות שמפריעות לי בחיים לאחרונה התחילו לצוץ כל מיני נושאים מהעבר שמסתבר שהם מכאיבים לי יותר ממה שחשבתי בנוסף יש לי חרדות מהעתיד וכל מיני מחשבות מה יצא ממני...
קשה לי מאד לשתף עד הסוף את המטפלת בכל זה. חייבת לציין שהבעיה בי ולא במטפלת כי באופן כללי יש לי קושי בלתת אמון ולסמוך ואם יש מישהו שאני בכל זאת נותנת בו אמון אז זה בה. לאט לאט אני משחררת יותר אבל כנראה שהנפש שלי דורשת את שלה והיא ממשיכה לעבוד שעות נוספות בלי לחכות שיהיה לי קל יותר לשתף ובזמן האחרון המחשבות מהעבר ועל העתיד מציפות אותי וכתוצאה מכך אני במצב נפשי ממש לא טוב רע לי מאד ואני מדוכאת וחסרת חיות. אף אחד לא יודע מזה כי כלפי חוץ אני ממשיכה להציג עסקים כרגיל אני בן אדם ממש נורמלי ביום יום אני עובדת ומתפקדת מצוין בתור אמא. רק כשאני לבד פתאום אני מישהי אחרת..
אבל גם בשגרה היומיומית מבפנים אני מתה. אני לא מצליחה להירדם בלילה והמחשבות שבאות לי לראש מספרות לי איזה בן אדם נורא אני ואז אני מרגישה שאין פתרון לבעיה ושפשוט הכי טוב שאני לא יהיה... זה משהו שעובר לי הרבה בראש אבל היום חלפה לי מן מחשבונת בראש שאולי פשוט כדאי לקפוץ מהחלון ולסיים עם זה כמובן שאני לא מתכוונת לעשות את זה... אבל באותה שניונת של יאוש זה מה שעבר לי בראש ואחרי רגע קלטתי על מה חשבתי ופרצתי בבכי. אני כל כך רוצה לשתף את המטפלת שלי בזה כל כך רוצה שהיא תעזור לי לצאת מהמקום הנורא הזה. אבל כל כך פוחדת שהיא תתייחס לזה כאל אירוע חמור. אשמח לדעת מה זה אומר. המחשבות האלה ואיך פסיכולוגים מתייחסים ומגיבים אליהן בטיפול..
תודה רבה