שלום ורד.

צר לי מאוד לשמוע על חוויתך, הן על גילוי הסוד החשוב שהוסתר ממך והן על גילוי חלקה של המטפלת בהסתרה. נדמה לי שאני יכולה לדמיין איזה זעזוע זה עבורך, וכמה קשה כאשר הוא מגיע מידי האנשים בהם שמת את מבטחך יותר מכל, ההורים והמטפלת. במובן זה, אני חושבת שאת צודקת כאשר את מתעקשת על הצורך שלך בתיקוף העוול שנעשה לך. גם אם המטפלת ובני משפחתך חושבים שזה היה "הרע במיעוטו" או אפילו הדבר הנכון עבורך, נדמה לי שהדיון כרגע אינו על "מה נכון/לא נכון" אלא על האפשרות להכיר בכך שכואב לך, כואב לך מאוד. מתוך כך, נדמה לי שבאמת קשה להמשיך הלאה ולחשוב על רבדים נוספים של ההתרחשות. נדמה לי שאת רוצה שקודם כל יהיה מקום לחוויתך ואפשרות לעבד את תחושת העוול וערעור האמון, ורק אח"כ תרצי אולי להמשיך ולהתבונן ברבדים נוספים. לצד כל האמור, אני חושבת שחשוב מאוד לשים לב להבדל בין דרישה להכרה ומתן מקום לתחושותייך לבין דרישה כי המטפלת תתמלא באשמה ו"תודה" בכך שהיא חושבת כמוך. יתכן והמטפלת שלך עדיין לא משוכנעת שפעלה לא נכון עבורך, ויתכן שתמשיך לחשוב כך. לכן, נדמה לי שהעניין הוא כיצד לנהל את הדיאלוג הזה, איך להכיל גם את תחושת העוול שלך וגם את האפשרות לכך שאתן שונות באופן בו אתן רואות את המצב. כמובן, קשה לי לומר מעמדה שמחוץ לטיפול מי ומה אינם מאפשרים דיאלוג מסוג זה, וסביר להניח שהמטפלת היא שצריכה לסייע לבסס שיח כזה, אך נדמה לי שהדבר היחיד שאותו את יכולה לעשות כרגע, כדי לשחרר את עצמך ולקבל החלטה לכאן או לכאן, הוא להתחיל לנסות ולהפריד בין הצורך בהכרה ברגשותייך לבין הצורך ב"הודאה באשמה" של המטפלת. שני הצרכים מובנים וטבעיים, אך השני- לפחות בעיני- עשוי להיות טעון בגורמים שמעבר לקשר הטיפולי (למשל, הכעס על הורייך) ולכן יש לברר ולעבד אותו, במיוחד אם הוא דומיננטי מאוד כעת.

ליטל