אני נמצאת בטיפול כמעט 4 שנים. בהם התקדמתי ועשיתי תהליכים בצורה אמיצה.
בפגישה האחרונה מצאתי את עצמי נפגעת מאד מדברי המטפלת. הגעתי אכן טעונה ומעט מבולבלת. לאור חווית הפגיעה שעברתי, הגבתי מעט בין מה, שאני מבקשת הפסקה של חודש בטיפול. היא לא הרפתה, וטענה שזו הזדמנות מצויינת לעבד את הפגיעה.
החלטתי לעשות מאמץ גדול, והגעתי שוב. הרגשתי לא מובנת, ומה שקרה בפעם הראשונה מאז היותי בטיפול, שתקתי כל הפגישה. כשניסיתי להגיב משהו ,היא קטעה אותי, והדפה . מה שלקח אותי יותר אחורה. היא שמה לב לזה והתנצלה. אך אני שתקתי . כל השעה שתקתי. ואני אדם מטבעי שמדבר הרבה.
השתיקה כאבה לי. והשאירה אותי בכאב עצום. אני מתבוננת הרבה בעצמי לאחר כל פגישה. ואני לא מצליחה להבין מה היא רוצה. והיא לא מצליחה להבין אותי.
קשה לי לדבר איתה על כך. ואני כל כך מרגישה צורך בהפסקה מהטיפול, אולי בסיומו. היא התבטאה שאין ביננו מערכת יחסים, והיא צודקת. מעולם לא חשבתי כך. כעוסקת בטיפול בעצמי, אני מודעת לחשיבות לטיפול.מרגישה שההפסקה חיונית לי עכשיו. לא מתוך בחירה, אלא מתוך כאב.
מרגישה שאגיע שוב, גם בפעם הבאה אשתוק. אני יודעת לקרוא גם את שפת הגוף שלה.
מרגישה ממש צורך בריחוק, בשתיקה. אבל. היא לא ממש מאפשרת.
שלום אביטל.
אכן אמיץ מצדך לבוא ולעבד את הפגיעה והקושי על אף הדחף להתרחק ולמוסס את מה שקרה ביניכן. נדמה לי שהמטפלת שלך זיהתה נכון שההתרחשות ביניכן, כואבת ומטלטלת ככל שתהיה, היא אפשרות לעיבוד ולמגע עם חלקים נפשיים שלא תמיד נגישים וזמינים לעיבוד. בהתאם, נראה שעולה מתוכך תגובת השתיקה שחדשה לך ומבלבלת אותך, ואולי גם מבהילה. לכן, נדמה לי שלא כדאי לסגת מהר מדי מלפגוש את החלקים האלו, בתקווה שלאט לאט תמצא הדרך לתת משמעות ומילים לדברים. זו אמנם לקיחת "סיכון", אבל לפעמים בדיוק מקומות אלו בקשר הטיפולי הם שמאפשרים להניע שינויים נפשיים משמעותיים.
ליטל
