היי,
אני בטיפול כבר חמישה חודשים
היום בפגישה הפסיכולוגית שלי לא זכרה כמה פרטים שכבר דיברתי עליהם בעבר
ואני מרגישה שדי נפגעתי מזה...
זה לכאורה לא משהו מאוד "גדול", דיברתי על שתי חברות טובות שלי שכבר דיברתי עליהן כמה פעמים איתה, ופתאום גיליתי שהיא בכלל לא זוכרת מי החברות האלה ומאיפה הכרתי כל אחת מהן. בפגישה פשוט הסברתי והמשכנו הלאה אבל עכשיו אני מרגישה שכל הביטחון שלי התערער... הייתי בטוחה שהיא זוכרת דברים שאני מספרת לה ועכשיו אני מתחילה לפחד שבעצם היא לא טורחת לזכור שום דבר עליי ועל מה שאני משתפת איתה. מרגישה ממש פתטית וחסרת חשיבות
גם ככה נורא קשה לי לסמוך עליה, ובדיוק כשהרגשתי שאני מתחילה יותר לתת אמון אז הגיע משהו כזה
אני מתחילה לחשוב שאולי עדיף כבר לעזוב את הטיפול, אולי סתם בזבזתי את כל הזמן הזה בניסיון להסביר לה את עצמי בזמן שהיא בקושי זוכרת שום דבר שאני אומרת לה
ואני יודעת שאין סיכוי שיהיה לי אומץ להעלות את זה מולה, היא בטח סתם תרגיש שאני מתקיפה אותה ולא תבין למה אני עושה מזה כזה עניין
סתם די עצוב לי עכשיו
שלום לורי.
נשמע מדברייך שאת מזהה כי העלבון מהשכחה של המטפלת אינו קשור רק לאירוע השכחה הנקודתי אלא גם לחוויה רחבה יותר של קושי במתן אמון, אשר אני מתארת לעצמי שקשורה הן לקשר הטיפולי והן להיבטים נוספים של חייך. לכן, אני חושבת שחשוב מאוד להעלות את התחושות מול המטפלת למרות הקושי- מה שמתרחש בקשר הטיפולי הוא פעמים רבות נקודת מוצא להתבוננות פנימית ותזוזה נפשית משמעותית ביותר, וההתבוננות המשותפת בתחושות שהתעוררו יכולה לפתוח פתח לחקירה ועיבוד שיכולים לקדם אותך באופן משמעותי. לכן, גם סביר להניח שהמטפלת לא תקיף או תבטל אותך (מעניין, אגב, לבדוק מדוע את מניחה שכך יהיה) אלא תזמין אותך להתבונן יותר ולהשתמש באירוע ביניכן כחומר נפשי חשוב.
ליטל
