שאלה לליטל:
אני בטיפול על רקע שקשור לעבר מורכב
אלימות קשה מאוד ובין דורית כלפי בן/ת זוג וכלפי הילדים
כלומר ראיתי את ההורה פוגע בהורה שלי ואת ההורה שלי פוגע בילדיו-אחי/ותי וכך גם לגבי בני/ות זוגם/ן
פגיעות מיניות קשות וממושכות במשפחה
חרם ונידוי חברתי כולל צוות המוסד
מעברים תכופים בילדות מארץ לארץ /מעיר לעיר וממקום לימודים אחד למשנהו
ועצמי דומה לעצמי מוכחש של הורה על כל המשמעויות ההשלכתיות של דבר כזה
כמו כן הייתי ועודני עדה לתוצאות הפסיכולוגיות הקשות של הפגיעות הללו ומדובר על שלושה דורות (ואינני בגיל זקנה...)
לאחר עשרות שנים של תפקוד תקין וחוסר מודעות מוחלט הכול הציף ופניתי לטיפול
ההכחשה היא המוטיב המרכזי בסיפור
מבחינתי הכל מינימלי
אין לי היכולת להאמין בעוצמת הדברים
תחושתי האישית היא שלקחתי את הדברים ברגישות יתרה, בקיצוניות ובחוסר פרופורציה
הדבר שהכי קורע אותי הוא שלא נפגעתי באופן אישי בפגיעות הקשות ביותר
הייתי בעיקר עדה לפגיעות
ולמרבה האבסורד נפגעתי יותר מכל הנפגעים מבחינה רגשית (=הגנות קיצוניות)
זה גורם לתחושת אשמה ובושה ומזין את ההכחשה
נותרתי חסרת יכולת לקבל תיקוף והכרה, הם זורים לי מלח על הפצעים ומלבים את הכאב
אולי תוכלי לתת לי איזו "הצדקה" או תובנה שיוכלו להקל עלי?
איך זה שהייתי בעיקר עדה ונפגעתי יותר מכולם?
(אני מבינה שלא מדובר בתרגיל חשבוני אך הדבר אינו מקל עלי וההיפך)