שלום לך.

כפי שאת מתארת, משך הטיפול ה"אידיאלי" אינו אבסולוטי אלא תלוי בגישה, התפיסה ומטרות הטיפול הן של המטפל והן של המטופל, כאשר באופן טבעי צריכה להיות מידה מסוימת של הסכמה על עמדה בסיסית זו כדי ששני הצדדים ירגישו בנוח עם התהליך המתנהל. לצד זאת, משך הטיפול וההחלטה על סיומו צריכים להיות תלויים- כך לתפיסתי לפחות- במה שמטופל ספציפי עושה עם המרחב הטיפולי. אם למטפל יש סיבה להאמין כי המטופל משתמש בטיפול דווקא כדי להימנע מצמיחה נפשית, ראוי כי ישתף אותו במחשבה זו ומתוך כך יפתח דיון על משמעות שימוש זה, ובמידת הצורך גם יעלה את האפשרות של סיום. כלומר, ההכוונה של המטפל צריכה לנבוע בעיני קודם כל מהאופן בו הוא תופס את טובת המטופל. 

מכיון נוסף, אני מציעה לבדוק את תחושתך לפיה רב המטפלים אינם מאמינים בטיפולים ארוכי טווח, מאחר ואני חושבת שלפעמים ההיפך הוא הנכון- מטפלים רבים מאמינים כי דווקא טיפול ארוך טווח הוא שמאפשר את המרחב הדרוש להנעת שינוי נפשי מעמיק, ולשימוש בטיפול כ"בסיס בטוח" ממנו יוצאים אל העולם החיצוני והפנימי. במובן זה, מעניין מהיכן נובעת הרגשתך- האם זו חוויה סובייקטיבית הנובעת מעולמך הפנימי? האם את פונה (באופן לא מודע) דווקא למטפלים אשר "יגרשו" אותך בסופו של דבר? 

ליטל