זה גם קשה לי הפעם בשבוע הזה אני מרגישה תלושה אני לא מרגישה שיש לי תמיכה לא מרגישה שמישהו איתי התחושות הקשות של ריקנות ובדידות שהיו לי לפני הטיפול הראשון (אפילו שאני בחברת אנשים בפנים מרגישה כל כך לבד וחסר משמעות) חוזרות אלי ובגדול כל הזמן מרגישהה בתוכי רצון לבכות על אף שבכי לא יוצא רק צמרמורות בגוף הכל אטום מן מועקה קשה כזאת ששום דבר לא ימלא אותי ואף אחד לא יעזור לי. הייתי רגילה לפעמיים בשבוע עם המטפלת הקודמת אבל אני לא יודעת אם נכון להגביר את המפגשים גם עם המטפלת החדשה כי אחרי הכל גם עם המטפלת הקודמת היו לי המון קשיים בתקופת הטיפול (קשיי שינה , חרדות שלשולים והקאות...) ואני לא יודעת עם זה היה בגלל התדירות לכן אני מפחדת לבקש מהמטפלת להגביר את המפגשים לפעמיים בשבוע וגם שאני עוד לא מכירה בקושי את המטפלת וגם אני לא רוצה להתקרב ולהיחשף אליה לפני המעבר לקליניקה כי אם זה יקרה אני יודעת שזה יקשה עלי מאוד את המעבר למפגש קרוב איתה אבל גם מצד שני קשה לי ככה מאוד
שלום לך.
אני שומעת כמה קשה ומטלטלת עבורך הכניסה לקשר הטיפולי, וכמ היית רוצה עצה או הכוונה שתסייע לך "לפתור" את הדילמה ולדעת מה נכון עבורך. אלא שכפי שכתבתי לך בעבר, הכניסה לקשר טיפולי אינה בחירה טכנית של מטפלת מקצועית או טובה מספיק, אלא התנסות בקשר, ביחסים. ובהתאם, הכניסה ליחסים מעלה קונפליקטים ופחדים מעולמך הפנימי- כאלו הנוגעים לאמון, אינטימיות, חיבור, ידיעה שאת בידיים טובות. במובן זה, אני חושבת שכל שניתן לעשות הוא לשתף את המטפלת בתחושות והמחשבות ולהתבונן יחד איתה על המשמעויות. אם מתוך שיח זה תרגישי שאת מצליחה להתחבר, לשמוע דבר מה משמעותי על עצמך ולהרגיש לאט לאט בטוחה יותר- כנראה שאת במקום הנכון.
ליטל
.jpg)
