בפגישות עם המטפלת. לפעמים אני מרגישה חסרת אונים , מבוכה או סוג של אונס - כלואה בנושא שהמטפלת הכניסה אותי לתוכו ולא גומרת לשאול.. התגובה הקשה שלי לתחושת המחנק והחוסר אונים היא דווקא בחיוכים מאוזן לאוזן אבל באמת מבפנים אני הכי לא מחייכת והכי מרגישה במצוקה . ומה שמפריע לי מאוד זה לראות את המטפלת מולי מחייכת איתי יחד זה כל כך מתסכל אותי כי אני מרגישה שהיא מבינה את ההפך ממה שאני חווה ותגובות הפנים שלה גורמות לי לעוד יותר מחנק ותחושות קשות אבל הבעיה שלי שכשאני בתוך זה אני לא מקורקעת אני ממש כלואה ואני אפילו לא קולטת את זה, אני מסובבת ממש מבולבלת ממש אני סוג של מנותקת בלי שליטה על עצמי לא אוחזת מה קורה לי בשביל לעצור את זה רק אחר כך אני קולטת את המצוקה ורוצה לבכות . מה אני יכולה לעשות שזה לא יקרה? (אגב עכשיו שאני כותבת אני מבינה שזה חוויה שאני נתקלת בה הרבה במהלך החיים ואולי זה גם גורם לי הרבה להתרחק משיחות עם אנשים מהחשש שאגיע למקום הבלי שליטה בלי לדעת לצאת ממנו.)
שלום תמר.
ההכרה בכך שמה שמתרחש מול המטפלת מאפיין גם קשרים וחוויות נוספים בחייך היא חשובה מאוד, מאחר והיא מסמנת כי מעבר לאינטראקציה הספציפית, הנפש שלך מביאה לטיפול היבט שמטריד אותך וזקוק לעיבוד ותשומת לב. הקשר הטיפולי מהווה מעין זירה בה נפשו של המטופל יכולה "להציג" את הנושאים הזקוקים לטיפול ובהתאם, אני חושבת שחשוב מאוד לשתף את המטפלת במה שתיארת כאן, כדי שתוכלו לחשוב, להתבונן ולהבין יותר. במרבית המקרים, התבוננות ושיח מסוג זה מאפשרים מגע עם אזורי נפש לא מודעים ומתוך כך מביאים לתנועה נפשית משמעותית הן בתהליך הטיפולי והן בחיים שמחוץ לטיפול.
ליטל
