אני בן 40, בלי מקצוע. גר לבד, מנותק קשר מהמשפחה. אין חברים ואין ידידות. מטופל תרופתית. מצב הרוח בדרך כלל יציב, אבל יש מקרים שבהם "מגע עם העולם" עולה לי בתסכול גדול וברגשי נחיתות שצפים במלוא עוזם - כשאני אמור לקבל שירות ומסרבים לבקשה מסוימת שלי, כשיש אי הבנה עם מישהו, וכן הלאה. בעיקר מול נשים. אני לא יודע אם זה חלק מהתסכול הכללי של המצב שלי בחיים ושל העובדה שאין ולא הייתה (וכנראה גם לא תהיה) לי חברה, או שזה עניין אחר, אבל השורה התחתונה היא שכל מקרה כזה מקפיץ ומעציב אותי לכמה ימים.
בחודשים האחרונים שקלתי להירשם ללימודים, אבל עכשיו כשאני חושב על זה אני חושש "לצאת לעולם". אם כל ניואנס משתק אותי פנימה ומכניס אותי למחשבות על כמה אני קטן וכמה מישהו אחר טוב יותר, איך אני אשרוד קורס, כשמרצה יגיד שתשובה שלי לא נכונה, או כשסטודנט אחר יתקן אותי? ויותר מזה, איך אני אשרוד עבודה אחר כך?
ניסיתי בערך 10 טיפולים פסיכולוגיים בשנים האחרונות, את כולם הפסקתי בתוך 2-3 מפגשים. המטפלים נצמדו לאבחנה הרפואית ונופפו בה, מאושרים מעצמם. רציתי לשמוע קצת מילים חיוביות על עצמי, קצת אופטימיות, משהו שירים אותי מהמקום שאני נמצא בו, ובמקום זה אני שומע את ההיפך.
אודה לכל עצה,
רונן
שלום רונן.
נשמע שאתה עצמך חש שכדי לחצות את קו התפר בין עולמך הפנימי לעולם שבחוץ באופן שאינו מכאיב מדי אתה זקוק לעזרה, וצר לי לשמוע שההתנסויות הטיפוליות לא התהוו לכדי מפגשים שיכולים לסייע בנקודה הזאת. איני יודעת למה כוונתך באותה "אבחנה רפואית" וגם לא ברצון לשמוע מילים חיוביות ואופטימיות (כיצד מטפל שאינו מכיר אותך אמור להגיד מילים כאלו באופן אותנטי ואמיתי?), אך נדמה לי ששיח טיפולי שיוכל לתרום לך הוא שיח בו אפשר יהיה לתת מילים לחוויתך ומשם, בתקווה, להעשיר ולווסת אותה, ולחצות יחד את הגבול המאיים והמכאיב שבין הפנים לחוץ. מאחר ואתה מתאר קושי משמעותי סביב גבול זה, טבעי שגם יצירת קשר טיפולי תהיה לא פשוטה, מאחר והיא במהותה מפגש בין עולמו הפנימי של המטפל לזה של המטופל. למרות זאת, אני חושבת שכדאי להמשיך ולנסות עד שימצא האדם איתו תרגיש שיש לך אפשרות ליצור דיאלוג נוגע, לצד לקיחה בחשבון שסביר להניח כי זה יהיה דיאלוג מאתגר ולא חלק- ושזו בדיוק הדרך לעבוד על גבול הפנים-חוץ. במילים אחרות, אל תוותר. אתה ניצב בפני משימה לא פשוטה אך לא בלתי אפשרית.
ליטל
.jpg)
